"חדר" המאתיים חמישים ואחד בהיכל היום-יום.
יום חמישי ד' מנחם-אב ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, דברים, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ד' בחודש, אומרים מפרק כ"ג עד פרק כ"ח כולל.
תניא, ביום הזה ממשיכים פרק י"א באגרת התשובה. השיעור היומי מעמוד ק' במילים "ומה שמשבחים", ומסתיים בעמוד 200 במילים "אי מיד".
מקורו של הפתגם היומי במכתב חריף — אפשר לומר קצר וחריף — שכתב הרבי הריי"צ בו' תמוז תש"ב. המכתב מופנה לחסיד מסוים, שהרבי הריי"צ שאלו מה קורה עם חינוך בנו; וכשהשיב לרבי, סיפר על עסקיו וביקש ברכה לעסקיו ולמשפחתו, אך לא הזכיר דבר על מצב לימודיו של בנו.
הרבי הריי"צ כותב לו בחזרה, שיש אנשים ההופכים את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל. הוא מסביר לו שהדרכת הילד — לחנכו שיהיה ירא-שמים ושיהיה לו מלמד טוב — היא העיקר בחיים, ואילו העסקים הם הטפל. וכותב לו על העסקים: אתה כותב לי על מה שהוא הטפל בחיים, ואילו חינוך בנך, שהוא העיקר, אינך מתייחס אליו? "כמה רחמנות על אדם שמאבד את הדעת להבחין מה עיקר ומה טפל".
ובהמשך לכך בא לשון הפתגם, שמקורו ביידיש. הרבי הריי"צ כותב לו: "ביגיעה הגדולה ביותר, אי אפשר להרוויח "סענט" אחד יותר מאשר קבע הקב"ה - שכך וכך ירוויח פלוני" — מה שקבע הקדוש-ברוך-הוא שירוויח פלוני, לא יוכל להרוויח מעבר לכך אפילו סנט אחד.
"צריך לעשות כל שנחוץ, אך יש לזכור שכל העבודה אינה אלא "טפל", ברכת השם יתברך היא ה"עיקר"" — האדם העובד צריך אמנם לעשות את הנחוץ, אך בעוסקו בפרנסתו עליו לזכור שכל עבודתו היא הטפל, והעיקר הוא ברכת ה'. עבודה קשה יותר לא תביא לו הכנסה גדולה יותר; העיקר הוא הברכה האלוקית.
אם כן, צריך להשקיע בעיקר — לקבל את הברכה האלוקית. וכיצד זוכים לה? "אותה מרוויחים כשמתנהגים כראוי ליהודי: תפלה בציבור, שמירת שבת בהידור, כשרות בהשגחה גדולה, חינוך הבנים אצל מלמדים יראי-שמים" — כשאדם נוהג ביראת-שמים. והוא מפרט: תפילה בציבור, שמירת שבת בהידור, כשרות בהשגחה מעולה, וחינוך הבנים אצל מלמדים (בלשונו באידיש "ערליכע אידן") מלמדים יראי-שמים בעצמם. זה נקרא להשקיע בעיקר, ואז זוכים לברכת ה' בפרנסה.
במהלך הפתגמים שב"היום-יום" מופיעה נקודה זו — שהפרנסה היא אמצעי בלבד ואינה העיקר — בכמה וכמה ימים: בב' אדר שני ובט"ז אדר שני; וכן היה לנו בכ"ז סיון אותו רעיון, וגם כאן עתה אותו רעיון.
כדאי להזכיר בהקשר זה, למה שכותב הרבי הריי"צ על חינוך הילדים — מה עיקר ומה טפל — את לשון הגמרא במסכת ביצה: "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה". מראש השנה קובע הקדוש-ברוך-הוא מה יהיה מצבו הכלכלי של האדם, שממנו יוכל להוציא עבור מזונותיו. ומוסיפה הגמרא: חוץ משני דברים, שעליהם יכול אדם להוציא כמה שצריך וכמה שירצה, ואין הם יוצאים מן החשבון שנקבע לו בראש השנה. ומהם שני הדברים? "הוצאות שבת ויום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה". כלומר, לשלוח את הילד ללימוד תורה אצל מלמד טוב — אף שכרוכה בכך עלות כזו או אחרת, אין עלות זו נחשבת מסכום הכסף שקבע לו הקדוש-ברוך-הוא לאותה שנה. זהו העיקר, ובזה על האדם להשקיע, ולעולם לא יפסיד מכך דבר.