"חדר" השמיני בהיכל היום-יום.
שבת קודש כ"ו כסלו, ב' דחנוכה, ה'תש"ג.
בכותרת כותב הרבי "מברכים ראש חודש טבת" — אותה שבת היא שבת מברכים של חודש טבת הבא. הרבי מציין גם את המנהג שנוהגים בשבת מברכים, כפי שיפורט בהמשך במכתב הרבי הריי"צ, שיש "אמירת כל התהלים בהשכמה" — הוראת הרבי הריי"צ לומר בשבת מברכים את כל התהילים בהשכמה.
שיעורים: חומש, וישב, שביעי, עם פירוש רש"י (שהרי זו שבת, סוף השבוע).
תהילים, החצי השני של פרק קי"ט, מפרק ק"מ עד סיום הפרק, "לא שכחתי".
תניא, מתחילים פרק ב', מ"ונפש" עד המילה "בראשית".
הרבי מציין שזהו "יום התוועדות". הרבי הריי"צ תיקן (וכפי שיובא מעט להלן מלשון מכתבו) שבשבת מברכים יש לעשות שני דברים: לומר את כל התהילים בבוקר לפני התפילה, ולהתוועד באותו יום לאחר התפילה. מהו טעם התקנות? במקור אין הרבי הריי"צ נותן טעם, אלא אומר שכך צריכה להיות ההנהגה אצל חסידים. אך באחת השיחות אמר הרבי, שאולי יש לומר שטעם התקנות הוא לפי ששבת זו מברכים בה את החודש, ויש בשבת מברכים מעין קידוש החודש — אף שאין היום קידוש החודש בפועל, ובדרך כלל שבת מברכים חלה עוד לפני המולד, לעתים כמה ימים לפניו. אך יש בה מעין עניין קידוש החודש שהיה בעבר ויהיה אף לעתיד לבוא בעזרת השם. וכדי להמשיך את העניין הרוחני שברכת החודש אמורה לפעול, אומר הרבי שהכלים להמשיך זאת הם אמירת כל התהילים בבוקר וההתוועדות שלאחריה; שני דברים אלו הם הכלים להמשיך את כל השפעות שבת מברכים עם קידוש החודש, ואת הרעיון שהדבר צריך לפעול על האדם.
לאחר מכן מציין הרבי "היום טל ומטר". דין טל ומטר ידוע בשולחן ערוך בהלכות תפילה, בסימן קי"ז, בדיני ברכת השנים. שם מבואר שיש הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ מתי מבקשים גשם בברכת השנים, בבקשת "ותן טל ומטר לברכה": בארץ ישראל בקשת הגשם היא מיד אחרי החגים, אלא שדוחים אותה עד ז' במרחשוון, כמאמר "עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת"; ובחוץ לארץ, בבבל, שנצרכים בה לפחות גשם, מתחילה בקשת הגשמים שישים יום אחר התקופה. מחלקים את השנה לארבע תקופות, הנקראות על שם החודש שבו הן חלות — תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז — לפי חלוקת שנת החמה לארבעה, ושישים יום אחר תקופת תשרי הוא הזמן שנקבע בחוץ לארץ לבקשת "ותן טל ומטר לברכה". בדרך כלל חל הדבר בתאריך לועזי קבוע, ה-5 בדצמבר. באותה שנה חל יום זה בכ"ו כסלו תרצ"ז, שבו התחילה שאילת הגשמים בחוץ לארץ, וזה מה שמציין הרבי "היום טל ומטר".
דבר שלישי שהוא מביא: "נר חנוכה אחר הבדלה". מאחר שמדובר בשבת, יש להדליק נרות חנוכה במוצאי שבת, והרבי מציין שנר חנוכה צריך להיות אחרי הבדלה. יש בעניין זה מחלוקת בשולחן ערוך: באורח חיים סימן תרפ"א מדובר על נר חנוכה במוצאי שבת, והשולחן ערוך וכן הרמ"א כותבים שבבית הכנסת נר חנוכה קודם להבדלה, והרמ"א מוסיף שכל שכן בבית צריך להיות קודם ההבדלה. אולם נושאי הכלים חלוקים, ולעניין אמירת "ויתן לך" — כיוון שהוא מנהג — דוחים אותו למאוחר יותר. בבית הכנסת פוסקים דווקא כשולחן ערוך והרמ"א, שנר חנוכה קודם הבדלה, וכטעם שמביא הט"ז — כדי לאחר את יציאת השבת בבית הכנסת ככל האפשר, ולכן עושים תחילה נר חנוכה ואחר כך הבדלה; ואילו בבית מתהפך הסדר.
עתה בא עצם הפתגם, שהרבי מצטט — וכפי שהוא מציין בפתגמים הסמוכים את מקורם — ממכתב של הרבי הריי"צ מט"ו במנחם-אב תרצ"ז, המודפס בקובץ שבסוף התהילים, שבו שולח הרבי הריי"צ מכתב לכל התמימים ואנ"ש. וזה הקטע שהרבי מצטט: "ביום שבת קודש שמברכים החודש, השכם בבוקר יתקבצו אנשי שלומנו לבית הכנסת לאמר כל התהלים" — תקנת הרבי הריי"צ לומר את כל התהילים לפני התפילה. "ואחר האמירה ילמדו כשעה מאמר תורת החסידות שיהיה מובן לכולם" — שיעור חסידות אחרי אמירת התהילים, כשעה, מאמר שכל הקהל יוכל להבינו. "ואחר כך התפלה" — התפילה מתחילה רק לאחר שני דברים אלו, תהילים ושיעור חסידות. "מועד ההתוועדות כפי הזמן שיגבילו, מתאים לתנאי המקום" — זמן ההתוועדות תלוי ומשתנה בין קיץ לחורף, ויש מקומות שמתאים בהם שההתוועדות תהיה במוצאי שבת או בשבת אחר הצהריים, ולכן צריך שיהיה "מתאים לתנאי המקום מקום דירתם, להצלחה בגשמיות וברוחניות". גם זה מופיע באותו מכתב של הרבי הריי"צ מט"ו במנחם-אב.
בהקשר לנקודה זו, שההתוועדות צריכה להיות מתאימה לתנאי המקום, כדאי לציין — מעניין לעניין — שהרבי מציין בשני מכתבים שכתב, גם לכפר חב"ד וגם לירושלים, שבשבת מברכים מתוועדים בבית הכנסת, שאין דעתו ואין דעת רבותינו נוחה מכך שאנשים נשארים בהתוועדות באופן שאינם באים הביתה לסעודת שבת. ההתוועדות צריכה להיות בצורה שכל אחד יוכל להגיע הביתה, לערוך סעודת שבת ולספר בבית על הנאמר בהתוועדות. כאן רואים את הרמז שההתוועדות צריכה להתאים "מקום דירתם" ולתנאי המקום — כלומר, להתחשב במצב שבבית, כך שהתנהלות הבית תהיה כראוי.
בסיום הקטע כותב הרבי שלאחר אמירת כל התהילים בשבת מברכים יאמרו קדיש יתום — קדיש אחד לאחר סיום כל התהילים כולו. ומוסיף הרבי, שבאם יש חיוב — מי שיש לו באותה שבת בבית הכנסת חיוב, דהיינו יארצייט (יום השנה) או אבל בתוך שנת האבל — יש חידוש שאומרים קדיש יתום אחר כל ספר. בעיקרון ההשתדלות אצלנו — ויש על כך מכתב ארוך של הרבי, המודפס אף בסוף הסידור בנוגע לכל עניין הקדישים — שאין נוהגים לומר קדישים סתם. לדוגמה, בחודש אלול, כשאומרים "לדוד ה' אורי וישעי" בכל יום לאחר שיר של יום, אין אומרים — כמנהג מקומות רבים — קדיש אחד אחר שיר של יום וקדיש נוסף אחר "לדוד ה' אורי", אלא מצרפים ואומרים קדיש אחד אחר שניהם. לפיכך, בעיקרון, אמירת קדישים רבים באמצע התהילים אינה מן העניין, שכן עודך באמצע התהילים ואין עניין להרבות בקדישים. החידוש הוא, שאם יש שם אבל או בעל יארצייט, הוא כן יאמר את הקדיש בין ספר לספר.
אך הרבי מציין במכתב, שאותו אדם האומר את הקדיש — לכל הפחות הוא — צריך, לפני אמירת הקדיש, לאחר שסיים את הספר שבתהילים, לומר את ה"יהי רצון" המודפס בסוף התהילים, שהוא כעין חתימת הספר, ואז יוכל לומר קדיש ולהמשיך לספר הבא וכן הלאה. אך אם לא — כפי שראינו אצל הרבי — לא היה אומר את ה"יהי רצון" בשבת מברכים בין ספר לספר, אלא רק בסוף כל התהילים היה אומר "יהי רצון" על הכול; שכן הפסקת ה"יהי רצון" נאמרת בעיקר על ידי מי שאומר את הקדיש, שהוא זה המפסיק בעניין זה.
מעניין לציין שהשבת מברכים הספציפית שעליה מדבר הרבי כאן בתרצ"ג היא, קודם כל, שבת מברכים הראשונה שבשנה, שהרי הרבי מתחיל את ה"היום-יום" מי"ט כסלו, וזו ההזדמנות הראשונה לדבר על שבת מברכים. ומעניין גם, שבאותה שנה היה הרבי הריי"צ בשנת אבל — שכן אמו נפטרה בי"ג שבט תרצ"ב — ושבת מברכים זו היתה שבת המברכים האחרונה שבה היה הרבי הריי"צ בשנת האבל אחר אמו. לפיכך, מה שהרבי מציין כאן את מנהג האבל בשבת מברכים, ביחס לרבי הריי"צ היה זה בשבת המברכים האחרונה של אבלותו אחר אמו — ואת המנהג הזה של אמירת התהילים הוא מציין.