"חדר" השישי בהיכל היום-יום.
יום חמישי כ"ד כסלו, ערב חנוכה, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, וישב, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, מפרק קי"ג עד פרק קי"ח.
תניא, ביום זה מתחילים ללמוד את פרק א', ולומדים את החצי הראשון שלו, עד המילים "שבעים פנים לתורה".
הפתגם, כפי שהרבי מציין, בא בהמשך לפתגם שלמדנו אתמול. הדברים נאמרו בכ"ג כסלו תרצ"ג בריגא, בשיחת הרבי הריי"צ, שבה הוא מתאר קטע מהתוועדות של אדמו"ר המהר"ש בעת החגיגה לרגל ה"שבע ברכות" של הרבי הרש"ב, כפי שדובר בפתגם הקודם.
מהי הנקודה שדובר בה בפתגם הקודם? ישנם שלושה פסוקים שאומרים ב"לכו נרננה" הקטן, בסיום שיר של יום ביום רביעי. שלושת הימים — רביעי, חמישי ושישי — נחשבים ימי ההכנה לשבת, וב"לכו נרננה" הקטן — הנקרא "קטן" משום שאומרים בו רק את שלושת הפסוקים הראשונים — מתחילה ההכנה לשבת.
עתה ממשיך הרבי הריי"צ ומבאר את תוכן ההכנה, את הכנת היהודי לשבת מיום רביעי. מה מתרחש ברביעי, בחמישי ובשישי בהכנה לשבת — הן ההכנה במובן הפשוט, שהאדם מחפש מהיכן יהיו לו הוצאות השבת, הגדולות מהוצאות ימות החול, והן, ובעיקר, בעבודה הרוחנית: כיצד יהיה האדם מוכן לעבודת השם המיוחדת של יום השבת.
וכך הוא מתחיל: ביאור שלושת הפסוקים של "לכו נרננה", על פי מידה ממוצעת, מידת כל אדם. ראשית יש להעיר, שלא בכל הנוסחאות אומרים את שלושת הפסוקים הללו בשיר של יום רביעי; יש נוסחאות המסיימים לפני כן, במילים החותמות את מזמור התהילים שלפני "לכו נרננה" — "יצמיתם ה' אלוקינו".
אך נוסחאות רבים כן מוסיפים אותם. הסיבה להוספה אינה משום שהלוויים היו אומרים ביום רביעי גם את שלושת הפסוקים הללו — שהרי הם שלושת הפסוקים של המזמור הבא — אלא משום שאין רוצים להפסיק בקללות ולסיים את המזמור באמירה קשה, ולכן מוסיפים את שלושת הפסוקים. גם בין המוסיפים יש סידורים שבהם העימוד של הקטע בדף מחלק אותו לשניים, ורואים בבירור שנסתיים שיר של יום, אלא שמוסיפים עוד שלושה פסוקים.
ומדוע מוסיפים שלושה פסוקים, ולא די בפסוק אחד כדי לסיים בדבר טוב? הדבר קשור כנראה לקריאת התורה, שבה צריך מינימום שלושה פסוקים, ולכן מוסיפים שלושה פסוקים.
מהו הביאור בשלושת הפסוקים הללו על פי מידה ממוצעת? כאן מוסיף הרבי הריי"צ משפט שאמר אז אדמו"ר המהר"ש, שאף שאינו מצוטט כאן, ניתן להשלימו מן השיחה במלואה: "את המשמעות האמיתית של שלושת הפסוקים הללו צריך ללמוד חסידות כדי להבין את עומקם, ואת המשמעות האישית של כל אחד — כיצד שלושת הפסוקים קשורים אליו — צריך לדעת בעבודתו האישית, ולשם כך צריך להיכנס ליחידות ולשמוע בה".
כאן אמר אדמו"ר המהר"ש, שמכיוון שזהו זמן של שמחה "לעילא ולתתא": שמחה "לעילא", שמחה בקודשא-בריך-הוא אצל רבותינו, וגם שמחה "לתתא", למטה, שהרי היתה זו שמחה לרגל ה"שבע ברכות" של הרבי הרש"ב.
ועתה יבאר את עניינם של שלושת הפסוקים על פי מידה ממוצעת, מידת כל אדם — כיצד הדבר שייך לכל אחד באופן כללי, ומהו הלימוד משלושת הפסוקים בעבודת ה'. המקור ביידיש, ונתרגם אותו כמובן.
הוא אומר: ביום רביעי מתחילים לחשוב ולהתבונן, "מהיכן ניקח לשבת?" — בשני המובנים: מהיכן ניקח להוצאות השבת, ומהיכן ניקח את הכוחות לעבוד את ה' בעבודה המיוחדת שהשבת דורשת מאיתנו. אין בפשטות מהיכן ליטול כסף למאכלי השבת, וגם אין ידוע כיצד נהיה "שבתיים", שהרי בשבת האדם אחר מכל השבוע, וכל אחד בשבת שונה, וכלשונו במשפט הבא, שבסוגריים: כל יהודי בשבת הוא אחר לגמרי.
מוכר לנו הלשון בתלמוד הירושלמי, שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת; ולכן כששואלים אותו בשבת אם פרי מסוים מעושר, מאמינים לדבריו, אף שביום חול לא היו מאמינים לו. ויש ביטוי במדרש: "אינו דומה אור פניו של אדם בשבת כאור פניו בימות החול".
בהקשר לזה מסופר [בקטע צדדי], שחסיד הלך פעם בשבת עם אביו של הרבי, רבי לוי [יצחק], והיה פיקח דיו לשאול בחוכמה: "אומרים שבשבת העולם אחר — מדוע אין רואים זאת?". הוא לא שאל ישירות אם הוא-עצמו רואה זאת, אלא "מדוע אין רואים זאת?", ורבי לוי-יצחק היה צריך להגיב לו באופן טבעי. הם עברו ליד נהר, ואמר לו: "מה, אינך רואה? הנהר זורם היום אחרת לגמרי מכל השבוע. אינך רואה שזה אחר?". כלומר, מי שאכן נמצא בדרגה אחרת — רואה זאת. אך כאן אומר שבשבת יהודי הוא אחר לגמרי.
ומה קורה אז? האדם נכנס למרה שחורה — או שאינו יודע מהיכן יקנה לשבת, או שברוחניות הוא אומר לעצמו "מהיכן אגיע לדרגת השבת? אינני שם כלל", ונעשה מעט במרה שחורה. ולאמיתו של דבר, אין זה רק תיאור בעיה, אלא בעומק העניין זהו חלק מן ההכנה לשבת. כפי שכתוב באגרת התשובה, ששבת היא בחינת "תשובה עילאה", ולפני שבת, לפחות פעם בשבוע, צריך האדם להיות ב"תשובה תתאה". שם מבואר שתשובה תתאה היא תנועה של הכנעה ושפלות ומרירות מסוימת, שמתוכה מגיע האדם אחר כך לשמחה. אם כן, אותה מרה שחורה, אותה מרירות של יום רביעי — "מה יהיה?" — היא בעצם התחלת ההכנה לקראת השבת; זהו סוג התשובה של האדם.
ומהי העצה? מהו הפתרון לאדם הנתון במרה שחורה כזו? "לכו נרננה" — ולכן אומרים ביום רביעי "לכו נרננה". מהו "לכו נרננה"? ביטחון: שיהיה לך ביטחון בה', ביטחון שיהיה לך מהיכן לעבוד את השבת ושתהיה בידך היכולת להגיע לעבודת ה' המיוחדת שבשבת. בטח בה' והיה בשמחה — כפי שאמר אדמו"ר המהר"ש, שגם תשובה ברמה הפשוטה צריך יהודי לעשות תמיד בשמחה.
יום רביעי עבר, אם כן, בביטחון; אך העניין נמשך. מגיע יום חמישי, וכבר קרובים מעט יותר לשבת, ועדיין אין דבר — עדיין אין הוא מוצא את המזומנים לקנות לשבת, ועדיין אינו חש קרוב באמת לעבודת השבת. ומה קורה עתה? ה"נרננה" אינו עובד; הרינון והביטחון אינם מצליחים להשפיע עליו, והוא חושב לעצמו מה עושים כעת. אז "נדפק הסתום" — האדם מבין שצריך לעשות משהו; אין הוא יכול להישאר רק ב"לכו נרננה", אלא צריך לעשות משהו בעניין.
שאל פעם יהודי את הרבי על עניין זה, בתשמ"ח כמדומני: אם בסופו של דבר צריך לעשות משהו, מדוע לא יתחיל לעשות זאת כבר ביום רביעי? מדוע ביום רביעי הוא ב"לכו נרננה", ורק ביום חמישי אומר "עתה צריך לעשות משהו"? הרבי השיב לו, שכך הוא הסדר — לעתים אדם מתחיל לפעול באופן אחד, וכשרואה שאין זה עוזר, הוא ממשיך לפעולה ממשית ומתכנן אופן נוסף; אין הולכים מן הרגע הראשון היישר לרמה הגבוהה, אלא מנסים בדרכים אחרות. גם כאן: ביום רביעי הוא מנסה ב"לכו נרננה", וכשאין זה עובד, ביום חמישי הוא אומר שצריך לעשות משהו.
ומה הוא עושה? ביום חמישי בלילה יושבים ולומדים חסידות. לימוד החסידות עניינו בעיקר כיצד מתחיל האדם ליטול את ההכנה הרוחנית לשבת — ללמוד חסידות ולהבין מהי שבת. מגיע יום שישי, ואז מונח אצלו ומכיר בכך שהקדוש-ברוך-הוא הוא "אל גדול ומלך גדול"; הוא מרגיש את ההארה האלוקית, ובזה יכול היהודי לעשות את השבת. הוא כבר מוכן לשבת — לימוד החסידות של יום חמישי בלילה עורר אותו לשבת.
ובשני המובנים — מה קורה עם גשמיות השבת לאחר לימוד החסידות? אפשר לבאר זאת באופן אחד: כיוון שהוא מונח כל כך בענייני השבת הרוחניים, פחות מפריע לו אם חסר לו משהו בגשמיות. ואפשר לומר יתרה מזו: לאחר שהוא עושה את ההכנה הרוחנית, הקדוש-ברוך-הוא מסייע בעדו, ויש לו גם שולחן ערוך בגשמיות ואין חסר לו דבר — שכן הרוחניות מושכת אחריה גם את הגשמיות.
בסיום הפתגם כותב הרבי: "במנחה אין אומרים תחנון". מכיוון שזהו כ"ד כסלו, ערב חנוכה, וכבר במנחה של ערב חנוכה נכנסים לקראת חנוכה — אין אומרים תחנון, לקראת היום הבא, יום חנוכה.