"חדר" החמישי בהיכל היום-יום — היום-יום של כ"ג כסלו, שכפי שכתוב בכותרת, באותה שנה חל ביום רביעי, כ"ג כסלו ה'תש"ג.
כרגיל, הרבי פותח בשיעורי חת"ת הנלמדים בכל יום — חומש, תהילים ותניא.
חומש, פרשת וישב, רביעי, עם פירוש רש"י, כיוון שזה יום רביעי.
תהילים, מפרק ק"ח עד פרק קי"ב.
תניא, הקטע האחרון של ההקדמה, מהמילים "והנה אחר" עד סיום ההקדמה, במילים "אמרים הנ"ל".
הפתגם שנלמד היום מופיע בחציו בלבד, והמשכו מופיע ביום למחרת — פתגם ארוך שהרבי חילקו לשני ימים. מקור הפתגם, כפי שהרבי מציין, הוא שיחה שאמר הרבי הריי"צ בכ"ג כסלו תרצ"ג, בהיותו בריגא. נקרא את הפתגם כפי שהוא בתחילתו.
בכותרת כתוב שמקורו של הפתגם "משיחות אאזמו"ר" — ראשי תיבות: אדוני אבי זקני מורי ורבי — והכוונה לאדמו"ר המהר"ש, סבו של הרבי הריי"צ. הרבי הריי"צ אומר שאלו שיחות של סבו, האדמו"ר הרביעי, הרבי המהר"ש. עוד מצוין באיזו הזדמנות אמר המהר"ש את הדברים — באלול תרל"ה.
מה היה מיוחד באותו אלול תרל"ה? באותו חודש, בי"א אלול, חל יום חתונתו של הרבי הרש"ב, בנו של הרבי המהר"ש. מפאת מצב בריאותו של האב, הרבי המהר"ש, לא השתתף בחתונת בנו, אלא רק נסע ללוותו מליובאוויטש; בהמשך הדרך נסעה הרבנית, האם, עם החתן, הרבי הרש"ב, ואילו הרבי המהר"ש, שלא היה יכול לנסוע מפאת מצב בריאותו, נשאר בליובאוויטש.
אולם בכל אותם ימים, אף שלא היה בחתונה, ציין הרבי המהר"ש את החתונה וערך התוועדויות לכבודה, מתוך שמחה גדולה מאוד. הוא אמר עשרות מאמרי חסידות באותו שבוע, והיו גילויים והשפעות גדולים מאוד; רק שלא היה עם החתן פיזית, אלא ציין את העניין. אחת ההתוועדויות היתה באחד הימים שציין לכבוד השבע-ברכות של הרבי הרש"ב.
יש גם תיאור של החסיד רבי דוב זאב [קוזעווניקאוו], הרב של יקטרינוסלב, שתיאר את המעמד ואת פניו של הרבי המהר"ש בשעה שאמר את הדברים. תיאור זה מביא הרבי הריי"צ בשיחה: "הרבי היה מרומם מאוד. הסעודה היתה בגינה, היה קהל רב, והרבי היה בשמחה רבה". ומוסיף משפט מעניין: שאף שיופי פניו של הרבי המהר"ש היה תמיד מיוחד מאוד, באותה הזדמנות פשוט האיר, וראו ששכינה שרויה על פני קדשו. היה זה מעמד מיוחד מאוד, ובו אמר את הדברים שנקרא כעת.
הפתגם פותח: "ג' ימים קודם השבת הם הכנה לשבת". שלושת הימים שלפני שבת — רביעי, חמישי ושישי, שהם סוף השבוע — נחשבים הכנה ליום השבת. אפשר לשים לב שהיום שבמרכזו נאמר הפתגם הוא יום רביעי ה'תש"ג, שהוא בדיוק הראשון מבין שלושת ימי ההכנה לשבת.
הרעיון ששלושת הימים שלפני השבת נחשבים הכנה לשבת, ושלושת הימים הראשונים של השבוע — ראשון, שני, שלישי — נחשבים סיום השבת הקודמת, ראוי להרחבה. ישנם שלושה אופנים ביחס שבין השבת לימי השבוע. במקום אחד — כפי שיביא הרבי מיד — אומר הזוהר שהשבת "מיניה מתברכין כולהו יומין", שממנה מתברכים כל הימים שלאחריה; כלומר, כל ימות השבוע הם המשך של השבת הקודמת.
אמרה אחרת של חז"ל אומרת "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", והכוונה שם היא לא רק ליום שישי, אלא כל השבוע נחשב "ערב שבת" — כמסופר על שמאי שמיום ראשון היה נוטל דברים ומכינם לשבת. משמעות אמרה זו היא שכל השבוע קשור לשבת הבאה.
יש אופן שלישי — והוא עיקר הנושא שעליו נדבר בפתגם זה ובמחרתו — שהשבוע מתחלק לשניים: שלושת הימים הראשונים הם המשך של השבת הקודמת, ושלושת הימים האחרונים הם הכנה לשבת הבאה. דבר זה נוגע גם להלכה, כפי שנאמר בגמרא לגבי הבדלה: מי שלא הבדיל במוצאי שבת, נאמר במסכת פסחים שיכול להבדיל עד סוף יום שלישי — היינו עד סוף שלושת הימים הראשונים של השבוע הבא עדיין אפשר לעשות את ההבדלה של השבת הקודמת.
מקור הדבר, אומרת הגמרא, נלמד מהלכה שנאמרה בדיני גיטין. בגיטין יש הלכות שונות שאדם הנותן גט לאשתו יכול להתנות בהן תנאים מתי יחול הגט. אומרת הגמרא: אם אדם עושה עם אשתו תנאי שהגט יחול אם תיתן לו מאתיים זוז "לאחר השבת", או "לפני השבת" — דנה הגמרא מהו "לאחר השבת" ומהו "לפני השבת", ואומרת שיום ראשון, שני ושלישי נקראים "אחר שבת", ויום רביעי, חמישי ושישי נקראים "לפני שבת". זה המקור. ודבר זה מופיע גם בקבלה — ששלושת הימים האחרונים של השבוע, כפי שהוא אומר כאן: "ג' ימים קודם השבת הם הכנה לשבת".
נמשיך לקרוא. המקור ביידיש, ובתרגום: אודות השבת כתוב בזוהר, "שממנה מתברכים כל הימים הבאים אחריה". מהו "כולהו יומין"? כל ששת ימי השבוע הבאים. כפי שאמרנו, יש התייחסות בזוהר שכל השבוע הבא מושפע מן השבת. "הקב"ה נתן ברכה כללית על ששת הימים הבאים" — השבת נותנת ברכה כללית לכל השבוע, כמו שנאמר: "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה". בעיקרון, השבת מברכת את כל ימות השבוע.
אך בפתגם זה אומר הרבי המהר"ש שיחסה של השבת לימות השבוע מתחלק לשני חלקים: שלושה ימים קשורים לשבת הקודמת, ושלושה ימים קשורים לשבת שלאחריה. כפי שהוא אומר מיד: "הברכה של השבת היא מלפניו ומלאחריו" — לשבת יש קשר לשלושת הימים שלפניה, רביעי חמישי ושישי, שהם "מלפניו", ולשלושת הימים שלאחריה, ראשון שני ושלישי, שהם "מלאחריו".
לרעיון זה של "מלפניו" ו"מלאחריו" יש השלכה גם בהלכה, במושג הנקרא "תוספת שבת" — שצריך לקבל את השבת לפני זמנה ולהוציאה מעט אחרי צאתה. המקור לכך במכילתא, שהשבת דומה לזאב, כמו שכתוב "הזאב שהוא טורף — טורף מלפניו ומאחוריו". מהי הכוונה? כפי שאומרים המפרשים, הזאב אינו כשאר בעלי החיים התופסים את טרפם באמצע הגוף או מן הצד; אלא הזאב תופס את טרפו או מלפניו, בראש, או מאחוריו, בזנב, ובכך הוא ממית אותו כולו. אומר המדרש שהשבת כן היא — תופסת "מלפניו ומלאחריו": צריך לתפוס את השבת לפניה, בתוספת שבת שלפניה, ולתפוס אותה גם לאחריה, ובכך מקבלת השבת את מעלתה.
ואז הוא מסיים ואומר: "הכנת שבת היא מיום ד'" — ההכנה לשבת הבאה מתחילה מיום רביעי, שהוא כבר שלושה ימים לפני השבת. היכן רואים יחס זה בתורה בצורה ברורה יותר — שכבר מיום רביעי מדברים איתנו על שבת? רואים זאת ב"שיר של יום" שאומרים הלויים בבית המקדש, ואנו אומרים בכל יום. בסיום השיר של יום רביעי אומרים את שלושת הפסוקים הראשונים של המזמור "לכו נרננה", שאותו נאמר בשלמותו בקבלת שבת בליל שבת.
זה נקרא "לכו נרננה" הקטן. הרבי מציין על כך, כמו המושג "חינוך קטן" — שגם בתניא ההקדמה ל"שער היחוד והאמונה" נקראת "חינוך קטן", שהוא הקדמה לחינוך הגדול. כך גם "לכו נרננה" הקטן: כאן מתחילה ההכנה הקטנה לקראת השבת, שתהיה הדבר הגדול. שלושת הפסוקים של "לכו נרננה" הנאמרים ביום רביעי מהווים הכנה ל"לכו נרננה" הגדול שבשבת. זו תחילת הפתגם וסיום חלקו הראשון; את המשכו נראה בעזרת השם בשיעור הבא.