"חדר" השלוש מאות ושמונים בהיכל היום-יום.
יום ראשון ט"ו כסלו ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, וישב, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, ט"ו בחודש, אומרים פרק ע"ז ופרק ע"ח.
תניא, ביום הזה ממשיכים בקונטרס אחרון, ומסיימים היום את הקטע השישי שלו, המתחיל בעמוד 230 במילים "אך מה שהיה", עד סיום הקטע בדף קס"א במילים "ואחור אין שם".
בפתגם היומי שני חלקים: החלק הראשון הוא תיקון במאמר שבתורה אור, ולאחר מכן בא הפתגם. אשר לתיקון — מדובר בתורה אור, במאמר דיבור-המתחיל "וישב יעקב". במאמר מבואר, שהנשמה, קודם ירידתה לעולם הזה, היו לה אהבה ויראה טבעיים בגילוי רב; אך כאשר הנשמה יורדת לעולם הזה ומתלבשת בגוף גשמי, האהבה והיראה שהיו לה קודם לכן נעשות מוסתרות בלב הגשמי שבו הנשמה נמצאת.
ועל לשון המאמר בא התיקון. במאמר כתוב על מצב הנשמה כאן: "ואינה יכולה לראות באהבה ויראה בהתגלות כל כך כבתחילה" — שאין היא יכולה לראות את האהבה והיראה שהיו לה קודם לכן, כעת בהיותה בתוך הגוף. על כך בא התיקון: במקום המילה "לראות" צריך להיות "להיות". כלומר, הנשמה לא זו בלבד שאינה יכולה לראות בחינה כזו, אלא אף אינה יכולה להיות בבחינה כזו. זו מהות התיקון.
וזו לשון הפתגם: בתורה אור דיבור-המתחיל וישב, "ואינה יכולה לראות באהבה", צריך להיות "ואינה יכולה להיות באהבה".
עתה בא הפתגם שהרבי מביא, שמקורו במכתב של הרבי הריי"צ מד' סיון ת"ש. במכתב מדבר הרבי הריי"צ באריכות על אהבת ישראל שהיתה לרבי לוי יצחק מברדיטשוב. הוא מביא שם, שאדמו"ר הזקן אמר שהמלאך מיכאל יכול להתבייש בלימוד הזכות שלו על יהודים לעומת לימוד הזכות של רבי לוי יצחק מברדיטשוב.
ומביא שם נקודה מעניינת נוספת: שמלימוד הזכות של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ברא הקדוש-ברוך-הוא היכל מיוחד, וכל מי שמלמד זכות על יהודי ואומר עליו פרק תהילים — שניהם, היהודי המלמד זכות והיהודי שעליו מדובר, נכנסים להיכל הזכות הזה, והקדוש-ברוך-הוא מושיעם בכל מה שהם צריכים. כך מביא שם בשם אדמו"ר הזקן.
ומביא, שאת שיטתו בלימוד זכות למד רבי לוי יצחק מברדיטשוב משלוש-ארבע מילים ששמע מהמגיד בשם הבעל שם טוב בעניין אהבת ישראל. וכאן מביא את הפתגם.
ומהי לשונו? רבנו הזקן סיפר לבנו, האדמו"ר האמצעי — והדברים ביידיש — "דער זיידע זאגט אז מ'דארף מסירות נפש רפואה בית ישראל" ["הסבא" הוא הכינוי שבו כינה אדמו"ר הזקן את הבעל שם טוב]: "הסבא אומר שצריך למסור את הנפש על אהבת ישראל" — אפילו על יהודי כזה שמעולם לא ראינו אותו כלל, צריך למסור את הנפש על אהבת ישראל גם כלפיו.
כפי שדיבר פעם הרבי על עניין זה, ואמר שכאשר יש אהבת ישראל אמיתית, אין זו אהבה למישהו אחר, אלא אהבה למהות שלך עצמך — כי היהודי האחר הוא אתה; כל חלקי הנשמות הם אותה מהות ואותו עצם. וברגע שאדם מבין שאתה, והוא, ופלוני — כולם מהות אחת, הרי אהבת ישראל היא אהבה למהות של ישראל, שהיא אתה, והוא, וכל אחד ואחד.
ולסיום, הקשר שהתחלנו בו בימים האחרונים להלכות שבספרי יד החזקה לרמב"ם: לפי הסדר אנו נמצאים כעת לקראת סיום הלכות אבל, ולהן קשר לנקודה זו, שכן יש בהן הלכות שלמות בעניין "מת מצווה" — אדם שאיש אינו מכירו ואיש אינו יודע מי הוא, ובכל זאת צריך לעצור הכול ולטפל בו באופן מלא. דבר זה מזכיר את הרעיון, שאפילו על יהודי שמעולם לא ראית, כמה צריך למסור את הנפש עבור עניין אהבת ישראל.