"חדר" השלוש מאות שבעים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום שבת י"ד כסלו ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, וישלח, שביעי עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ד בחודש, מפרק ע"ב עד פרק ע"ו כולל.
תניא, ביום הזה ממשיכים בקונטרס אחרון. היום לומדים את הקטע השישי, שחלקו הראשון מתחיל בעמוד 316, בקטע חדש המתחיל במילים "דוד זמירות", ומסתיים בעמוד 320 במילים "בעת צרתו".
הפתגם היומי כולל תחילה מנהגים הקשורים לברכת המזון, ולאחריהם פתגם. נתחיל במנהגים הקשורים לברכת המזון. הדבר הראשון: "מברכים ברכת המזון בכוס של ברכה, אף שאין עשרה". בעניין כוס של ברכה יש בשולחן ערוך מגוון דעות מן הקצה אל הקצה: יש דעה שאפילו יחיד המברך לעצמו יברך על כוס של ברכה; יש דעה שנייה, שרק בזימון שלושה או עשרה מברכים על כוס של ברכה; ויש דעה שלישית, שאפילו בעשרה זו מצווה מן המובחר ולא חובה כלל. וכאן מביא הרבי שמנהגנו הוא, שאפילו כשמזמנים שלושה ואין עשרה, מברכים ברכת המזון על כוס של ברכה.
הנקודה השנייה: "הכוס על כף היד והאצבעות זקופות". דבר זה כותב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, שעל פי הקבלה כך צריך לעשות — שהכוס תהיה על כף היד והאצבעות זקופות מן הצד סביב הכוס.
המנהג השלישי: "אוחז הכוס מאמירת רבותי מיר וועלין בענטשן עד אחר סיום ברכה השלישית, שאז מעמידו על השולחן". ידוע ששלוש הברכות הראשונות בברכת המזון הן מן התורה, ומ"בונה ברחמיו ירושלים" ואילך — מדרבנן. ומנהגנו שבסיום הברכות שמן התורה מעמידים את הכוס מן היד, שכן זהו החלק העיקרי של ברכת המזון. עד כאן שלושת המנהגים הקשורים לברכת המזון.
עתה, יש גם פתגם, שמקורו בשיחה שאמר הרבי הרש"ב בי"ט כסלו תרע"ד. השיחה במקורה ארוכה ועמוקה מאוד, וכאן מביא הרבי תקצירים בנקודות קצרות מתוכה. תוכן הפתגם בא להסביר מהו חסיד; אך בטרם יגיע להגדרת החסיד, מקדים הרבי הרש"ב שקודם לחסיד ישנם שלושה שלבים, ולאחר שמגיעים לחסיד, החסיד עצמו נחלק אף הוא לשלושה חלקים. זהו תוכן הפתגם.
נתחיל בראשון. "באחת משיחותיו ביאר כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע" — הרבי הריי"צ אומר זאת על אביו — "ותוכן דבריו", וכפי שרואים גם כאן, אין זה ציטוט אלא תוכן הנקודות שנאמרו שם. ארבע הדרגות שעליהן ידובר בפתגם הן: צדיק, ישר, תמים, חסיד.
נתחיל בראשון — צדיק. על מה מכוון הכינוי "צדיק"? נקרא את הלשון: "על שם קיום מצות עשה, ממשיך גילויים דסדר השתלשלות". צדיק הוא יהודי שעיקר הדגש שלו הוא על הקיום האקטיבי של מצוות העשה. כיוון שמצוות העשה הן כמו "איברים דמלכא", כל מצווה ממשיכה המשכה בעולם, וההמשכה נעשית על ידי עבודת האדם — קיימת את המצווה, הנחת תפילין, הטלת ציצית. וכיוון שההמשכה תלויה בך ובאה על ידי מעשיך, איזה סוג המשכה נמשך? המשכה הנקראת "דסדר ההשתלשלות" — המשכה מוגבלת, שכן היא באה בכוחו של האדם המוגבל. לכן נאמר שהצדיק "ממשיך גילויים דסדר השתלשלות".
מהי הדרגה הגבוהה יותר? הדרגה הבאה היא "ישר". מהו הכינוי "ישר"? "על שם קיום לא תעשה", שעליו הוא אומר "גילויים למעלה מסדר ההשתלשלות". "ישר" הוא אדם שעיקר הדגש שלו הוא השלמות בשמירת מצוות לא תעשה. שכן מהו עניינה של מצוות לא תעשה? לא שאתה עושה משהו באופן אקטיבי, אלא להיפך — אתה נזהר שלא להיכשל. ההמשכה האלוקית שפועלת זהירותך אינה באה כתוצאה ממעשיך, אלא כתוצאה מכך שאינך מקלקל; היא נמשכת מלמעלה בלא תלות במעשה האדם. וכיוון שאין הדבר תלוי במעשה האדם, הגילויים הנמשכים נקראים, כלשונו כאן, "גילויים שלמעלה מסדר ההשתלשלות", והם גילויים נעלים הרבה יותר.
בשיחה המקורית מבדיל הרבי הרש"ב בין דרגת הצדיק לדרגת הישר הנעלית יותר, ומביא משל: למה הדבר דומה? לאדם הזורע חיטים או דגן לעומת אדם הנוטע גרעין. ההבדל הוא, שהזורע חיטים או דגן — מה שזרע הוא מה שיצמח, בדיוק אותו דבר, ותוך זמן קצר יחסית. לעומת זאת, הנוטע גרעין — נוטע גרעין שאין לו טעם ואין לו ריח, והיעד הוא שיצמחו ממנו פירות; ועד שזה צומח לוקח זמן רב — עד שיוצא העץ, ובתחילה יוצאים ממנו עלים, ועד שיוצאים פירות והם ראויים לאכילה — תהליך ארוך ומורכב הרבה יותר, והוא בחינה נעלית יותר. משמעות ההבדל: צדיק הוא כמו הזורע דגן — דבר מיידי ומהיר; ואילו ישר הוא דרגה נעלית הרבה יותר, וזה שהדבר לוקח זמן מראה שהוא למעלה מסדר ההשתלשלות — אין זה תהליך מהיר, שכן אין העולם כלי אליו מיד, ולכן המשכתו לעולם היא תהליך ארוך יותר. זהו המשל שהוא מביא שם בשיחה.
ממשיך הלאה לדרגה השלישית, הקרויה "תמים". בתרגום ליידיש מהו "תמים"? "ערנסט" — רצינות. מהי בחינה זו של רצינות? יהודי שעבודת ה' שלו היא ברצינות גדולה מאוד, בהתמסרות מלאה ומוחלטת לעבודת ה'. מבחינתו אין הבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה — הוא עושה מה שצריך בהתמסרות מלאה, שכן עבודתו אינה באה לידי ביטוי בתנועה מסוימת זו או אחרת. ממילא הגילויים שהוא ממשיך נעלים יותר גם ממצוות עשה כצדיק וגם ממצוות לא תעשה כישר, כי אצלו אין הדבר תלוי בעבודה פרטית אלא בעצם התמסרותו. לכן ההמשכה שלו נקראת "גילויים דטעם עצו ופריו שווים".
מה הכוונה? הרי לעץ אין טעם ולפרי יש טעם — זו עבודה אחרת לגמרי; ומי שחי על פי סדר וטעם ההשתלשלות מתייחס לעץ באופן מסוים ולפרי באופן אחר, כל דבר לפי עניינו. זהו ההבדל בין המתייחס למצוות עשה, שהיא תנועה אחת, לבין המתייחס למצוות לא תעשה, שהיא דבר אחר. אך יהודי שעבודתו "תמים" — "ערנסטקייט", רצינות — אין אצלו הבדל בין מה שהוא עושה; עיקר הדגש אצלו הוא מה שהקדוש-ברוך-הוא רוצה, ומבחינתו העץ והפרי שווים. זה כלשון הידועה "אילו נצטווינו לחטוב עצים", היינו עושים זאת באותה עוצמה וחיות כמו הנחת תפילין. זו דרגת "תמים". במילים אחרות, הוא קורא לזה "התחברות סובב כל עלמין וממלא כל עלמין": "סובב כל עלמין" הוא מצוות לא תעשה שלמעלה מהשתלשלות, ו"ממלא כל עלמין" הוא מצוות עשה שבהשתלשלות; ואצל התמים זהו חיבור שני הקצוות יחד, והוא למעלה מכל הפרטים והתנאים.
עד כאן ההקדמות, קודם שמגיעים לנקודה העיקרית — חסיד. עתה מגיע הרבי הרש"ב לנקודה הרביעית ואומר: "למעלה מכולם - חסיד". חסיד נעלה מצדיק, מישר ומתמים. ומהי הגדרת החסיד? "ויש בזה ג' מדרגות" — להגדרת החסיד עצמו הוא הולך בשלושה שלבים מלמטה למעלה.
השלב הראשון: "א) שעניני העולם אינם מטרידים ומבלבלים אותו". מה הכוונה? מדובר בחסיד העוסק בענייני העולם ואינו מנותק מהם — הוא עובד ועושה מה שצריך; אך כל עוד הוא עסוק בענייני העולם מפני שהוא צריך, ודאי שהוא מונח במעשיו, אולם ברגע שסיים, ברגע שחוזר לעצמו, מתפלל או לומד — ענייני העולם אינם מעניינים אותו, וכאילו התנתק מהם. הכרתו המלאה נתונה רק לקדושה ולאלוקות, ואין הוא מתרשם מענייני העולם ואינו שם אליהם לב.
וכאן מוסיף הרבי בשיחה, שמדובר ביהודי שתנועה זו אינה נעשית אצלו בכפייה — אין הוא מתאמץ בהתכפיה דווקא שלא יעניינו אותו ענייני העולם; שכן אם זו אצלו תנועת נפש של התכפיה, נקרא הוא "עובד אלוקים", כמו שכתוב בתניא פרק ט"ו. כאן מדובר בחסיד שכבר זיכך את גופו, ולנפשו הבהמית יש חיות באלוקות והיא רוצה בכך. זו הרמה הראשונה, הבסיסית, של חסיד; ועל זה אומר הרבי, שכל אחד ואחד יכול להגיע לזה, וכל אחד ואחד מחויב להגיע לזה. דרגה בסיסית זו נדרשת מכל חסיד, ואין אלו דרגות מופשטות.
מהו השלב הבא, הנעלה יותר? "ב) שכל עניניו הם אלוקות". זו דרגה גבוהה, שעליה כבר אין הוא אומר, כפי שאמר קודם, שהיא שייכת לכל אחד ושכל אחד מחויב להגיע אליה. מה הכוונה ש"כל ענייניו אלוקות"? יהודי שכל כוחותיו הטבעיים אלוקות, וכל עיסוקו בענייני העולם — לא שכשהוא עוסק בהם הוא מתנתק מהם רק אחר כך, אלא שגם בעת עיסוקו בענייני העולם, הכול אלוקות. זה כמו אותו חסיד, רבי נחום קלצקר, שעשה סיכום מן העסק, ויצא לו "אין עוד מלבדו"; גם עסקו הוא אלוקות. זו דרגה גבוהה יותר.
למי שייכת בחינה זו? על כך הוא אומר: "ואף שאין רחוקים ממך" — אין זה דבר מופרך ומופשט, ואין זה נחלת יחידי סגולה דווקא; הדבר יכול להגיע גם לאדם רגיל יותר. אך מכל מקום אין זה שייך לכל אחד ואחד, ואין נדרש מכל אחד להגיע לדרגה זו, שכן היא באמת עלייה מופשטת יותר מן הבחינה הקודמת.
ומסיים בדרגה השלישית שבחסיד, שעליה מדובר בתניא פרק י' — שהם "בני עלייה" המועטים. זו בחינת יהודי שאין לו שום הרגשת עצמו בשום דבר, ואף אין לו תשוקה להתחבר לאלוקות; הוא פועל לממש את האור האלוקי, בלא לחשוב על עצמו כלל. נראה את לשונו כאן: "ג) מה שכתוב בתקוני זוהר" — הציטוט שמביא בתניא בפרק י' — "איזהו חסיד", הכוונה לאיזו דרגת חסיד. התיקוני זוהר מדבר על הבחינה הגבוהה ביותר בחסיד, "המתחסד עם קונו" — אין הוא פועל למען תשוקותיו שלו, אף לא של נפשו האלוקית, אלא מתחסד ועושה עם קונו את שהקדוש-ברוך-הוא רוצה. "עם קונו" כלשון התיקוני זוהר — "עם קן דיליה", כלומר המקור והבסיס שלו.
וכפי שהוא מפרש בספר של בינונים, בתניא פרק י', מהי משמעות הדבר: "ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה" בתחתונים — כל עניינו להמשיך אלוקות בעולם, בלא לחשוב על עצמו כלל, "ולא לרוות נפשו הצמאה בלבד". אין הוא עושה רק כדי שנפשו וצימאונה יירווו וירגעו. זו הבחינה העליונה ביותר.
לסיום, הקשר לענייני הרמב"ם. אנו כעת בספר שופטים, בהלכות ממרים, וכבר דיברנו בפתגם קודם על הלכות ממרים. אפשר לומר שגם פתגם זה קשור להלכות ממרים. מדוע? כי בהלכות ממרים, החל מפרק ו' כמדומני והלאה, מופיעות הלכות כיבוד אב ואם, וכיבוד אב ואם הוא בדיוק הדרגה השלישית, כמו שאומר בתניא פרק י', "כברא דאשתדל בתר אבוהי ואימיה" — כמו בן המשתדל אחר אביו ואמו. זו ההגדרה שבספר של בינונים, שאליו הוא מפנה, ששם כתוב שזו השתדלות של בן כלפי אביו ואמו בלא שום חשבון. דבר זה קשור להלכות כיבוד אב ואם, המופיעות בדיוק בהלכות ממרים.