"חדר" השלוש מאות שבעים ושמונה בהיכל היום-יום.
יום שישי י"ג כסלו ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, וישלח, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ג בחודש, אומרים פרק ס"ט עד וכולל פרק ע"א.
תניא, ביום הזה לומדים את הקטע החמישי בקונטרס אחרון, המתחיל בעמוד 318 במילים "ולהבין פרטי", עד סיום הקטע בעמוד 160, במילה "דזעיר אנפין".
הפתגם היומי הוא משיחה שאמר הרבי הריי"צ בשמחת תורה בשנת תש"א. שם הוא מתייחס לאמירה שיש שאומרים, שמה שחידשה החסידות הוא שהיא משנה את מהותו של האדם — שגרת לשון כזו שאנשים אומרים "החסידות שינתה את מהותי". על כך כותב הרבי הריי"צ: אין הדבר נכון; החסידות אינה משנה את המהות, אלא מגלה את המהות.
נעיין בלשון. "אמר כ"ק אדמו"ר [מהורש"ב] אבי מורי ורבי" — הרבי הריי"צ אומר זאת בשם אביו, הרבי הרש"ב — "חסידות ענדערט די מציאות און מגלה זײַן די מהות" [החסידות משנה את המציאות ומגלה את המהות]. היא משנה את המציאות, את חייך, אך אין היא יוצרת לך מהות אחרת — זו מהותך האמיתית; רק המעטפות החיצוניות צריכות להשתנות, אך המהות עצמה נשארת אותו דבר.
ומהי המהות של יהודי, שהחסידות רק מגלה אותה? הוא אומר: "מהות האיש הישראלי אין להעריך ולשער" — מהותו של יהודי היא דבר בלתי מוגבל, שאי אפשר לשער ואי אפשר להעריך, שכן היא אין-סופית, "כי הוא חלק מן העצם". יהודי הוא חלק מעצמותו של הבורא, ומאחר שברור לנו שעצמותו של הבורא בלתי מוגבלת, בלתי מוגדרת, אין-סופית ובלתי ניתנת לשיעור — זהו כוחו של יהודי.
"והתופס במקצתו כאילו תופס בכולו" — יש הלשון הידועה, שהעצם בלתי מתחלק; העצם הוא דבר מהותי, וכל נקודה הקשורה לעצם יש בה את כל מהות העצם. וממילא, יהודי שהוא חלק מעצמותו של הבורא הוא מהות שאי אפשר לשערה. "וכשם שהעצם אין לו שיעור, כך החלק אין לו שיעור" — כך יהודי, שהוא חלק מן העצם, אין לו שיעור.
הוא מביא דוגמה מן הכנף. הפסוק אומר "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". שואלת על כך הגמרא: מהו "הכנף"? הכנף הוא החלק התחתון של הבגד, שוליו, שעליו מחברים את חוטי הציצית. ואומרת הגמרא: "הכנף — מין כנף", דהיינו, אותו חומר ואותו סוג שממנו עשויה כנף הבגד — אם הוא עשוי צמר, יהיו החוטים מצמר; ואם הוא עשוי משי, יהיו החוטים ממשי. המין היוצא מן הכנף צריך להיות זהה לכנף.
מדוע הוא מביא דווקא דוגמה זו? כפי שמבואר במקומות רבים, הבגד שבציצית מסמל אור מקיף עליון מאוד, ולכן הוא בגד העוטף את האדם; והחוטים — מתוך האור הגדול יצאו חוטים מצומצמים, שהם בדרך משל כעצמות הבורא ונשמת היהודי. נמצא שנשמת היהודי היא כחוטי הציצית, אך "הכנף — מין כנף", אותו דבר ממש, חלק מן העצם: מהותו של יהודי היא כעצמותו של הבורא.
ומה בסך הכול קרה כאן? אכן קרה כאן חידוש גדול — עצמותו של הבורא בראה נשמה, ולכאורה נראה כאילו נבראה כאן מציאות חדשה ונפרדת; אך באמת היא באותה מהות שלו, ולא נשתנתה.
ומה באה החסידות לפעול בעולם? החסידות מגלה את המהות — היא באה לגלות מי אתה, שמהותו של יהודי היא מהות עצומה. והרבי הריי"צ מאריך שם באותה שיחה, שלפעמים על פי נגלה אין רואים זאת, שכן על פי נגלה ישנם כל מיני גדרים הלכתיים שבהם אומרים "יהודי זה אי אפשר לקבל את עדותו, הוא פסול לעדות; יהודי זה אסור לו לענות אמן" [וכדומה]. יש כל מיני מצבים שעל פי נגלה שמים מחיצות ואומרים שהיהודי הזה אינו שייך ורחוק.
אך מצד הפנימיות והמהות של העניין, גם יהודי כזה — הנראה לך מציאות רחוקה לגמרי, משוללת שייכות לכלל — מהותו היא מהות אלוקית, והחסידות באה לגלות זאת.
רעיון זה קשור למה שהתחלנו מחדש עם לימוד הרמב"ם, ואפשר לראות את הקשר: כעת אנו נמצאים בספר האחרון, ספר שופטים, בקבוצת ההלכות השלישית — למדנו הלכות סנהדרין והלכות עדות, וכעת הלכות ממרים. כל ההלכות הללו באות לתאר את מי שממרה את פי בית הדין, דהיינו עושה כנגדו, ואיזה עונש עליו לקבל. כאילו לוקחות הלכות אלו קבוצת יהודים ואומרות "אינכם שייכים, אתם מחוץ לעניין ומחוץ לתחום". נכון שעל פי נגלה יש מצבים שבהם צריך לנהוג עם מישהו בצורה כזו או אחרת, אך דע לך שהמהות...