"חדר" השלוש מאות שבעים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום חמישי י"ב כסלו ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, וישלח, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ב בחודש, אומרים פרק ס"ו, ס"ז וס"ח.
תניא, ממשיכים בקונטרס אחרון. אנו נמצאים בקטע הרביעי של קונטרס אחרון, בחלקו האחד עשר עד סופו, המתחיל בעמוד 316, מהמילים "מ"ש בע"ח", עד עמוד קנ"ט, במילים "ששוכן כו' ודו"ק".
בפתגם היומי שני חלקים: החלק הראשון מתייחס למנהג הקשור לבר-מצווה, והחלק השני הוא פתגם, כבכל יום. החלק הראשון עוסק בבר-מצווה — ידוע שכאשר הילד נעשה בן שלוש-עשרה ועולה לתורה בפעם הראשונה, מברך אביו את ברכת "ברוך שפטרני". כאן מביא הרבי: "ברכת שפטרני מברכים בלא שם ומלכות" — אומרים "ברוך שפטרני" בלא "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם".
מעניין להוסיף, שרבותינו נשיאינו בעצמם, כשבירכו ברכה זו בבר-מצווה של בנם, בירכוה בשם ומלכות; אך מפורש שאין זו הוראה לרבים. גם הרבי הרש"ב הורה למי שהיה לו בר-מצווה, וכן הרבי הריי"צ, לברך בלא שם ומלכות. כך גם מובא ברמ"א, לברך בלא שם ומלכות.
בפועל, בסידורים, מודפסת הברכה עם שם ומלכות, שכן הרבי הריי"צ הורה לרבי שלא לשנות ולהשאירה בדפוס עם שם ומלכות. רק בסידורים שנדפסו מתשט"ז ואילך יש כוכבית ליד הברכה, המציינת שמנהגנו לברך בלא שם ומלכות, אף שבסידור מודפסת עם שם ומלכות.
הטעם להבדל — מדוע נהגו רבותינו נשיאינו אחרת — אינו כתוב, אך מעניין לציין את דברי שו"ת "חתן סופר", הכותב דבר מעניין: רק מי שבטוח בעצמו שהדריך את בנו כראוי יכול לברך "שפטרני" בשם ומלכות, שכן מעתה עוברת האחריות אל הבן; אבל מי שאינו בטוח לגמרי שעשה את החינוך במאה אחוז כראוי — אינו נפטר לגמרי, ועדיין מוטלת עליו האחריות על המצב. ואולי זו הסיבה להבדל, שרבותינו נשיאינו בירכו עם שם ומלכות, אך ההוראה לרבים היא לברך בלא שם ומלכות. זהו הקטע הראשון.
הקטע הבא: "מברכים אותה גם ביום ב' ה' ר"ח ולאו דוקא בשבת". כידוע, בבר-מצווה של האדמו"ר האמצעי מסופר, שאדמו"ר הזקן אמר בשם המגיד בשם הבעל-שם-טוב, שעלייתו הראשונה לתורה של הילד לבר-מצווה — כשהיא בימי שני או חמישי, או בשבת במנחה — היא עת רצון מיוחדת. ומובן, שאם העלייה הראשונה היא בימים אלו, ולאו דווקא בשבת בבוקר, ובעלייה הראשונה מברך האב "ברוך שפטרני", הרי שהברכה אינה קשורה דווקא לשבת אלא לעלייה הראשונה לתורה. לפיכך, גם אם היא חלה בפועל בימים אחרים — שני, חמישי או ראש חודש — מברכים גם אז ברכה זו, "ברוך שפטרני".
לאחר מנהג זה מובא פתגם קצר של הרבי הריי"צ, שמקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בד' תמוז ה'תש"ת. וכה לשון הפתגם: "מקובלנו בשם מורנו הבעש"ט: כששומעים דבר לא טוב על אחד מישראל - גם אם אין מכירים אותו - צריך להצטער צער רב". כלומר, כשמישהו בא לספר דבר לא טוב על יהודי אחר, גם אם אינך מכיר את אותו אדם שעליו מסופר הסיפור, אומר הבעל-שם-טוב שכששומעים דבר כזה, צריך הדבר לצער אותך מאוד.
במכתב המקורי מוסיף הרבי הריי"צ כאן שתי מילים ביידיש, שמשמעותן שאין זה סתם "צער רב" אלא "לקחת ללב"; והרבי השמיט כאן תוספת זו. ומדוע צריך להצטער צער רב? על כך מפרט הבעל-שם-טוב: "כי אחד מהם הוא בוודאי לא טוב" — כפי שהוא מפרט, אחד מהם, בין המספר ובין מי שמספרים עליו, בוודאי אינו במצב טוב, ויש כאן בעיה.
וכיצד? מפרט הבעל-שם-טוב: "אם אמת הדבר שמספרים על פלוני - הרי הוא לא טוב". אם הסיפור נכון, שאכן כך היה, הרי לא טוב הדבר — לא טוב גם למספר וגם למי שמספרים עליו: על מי שמספרים אומרים דבר שהוא כשלעצמו בעיה, שהרי סיפרו עליו דבר לא טוב, ובוודאי צריך הדבר לצער אותך שלפלוני אירע כך וכך או שנכשל בכך וכך; והמספר עצמו גם הוא אינו צדיק גדול, שהרי הוא מדבר לשון הרע, ולשון הרע היא בעיה. אם כן, יש כאן בעיה גם במספר וגם במי שמספרים עליו.
ומוסיף: "ואם אינו אמת - הרי הוא [המספר] לא טוב". אם הסיפור אינו נכון, ממילא אין הוא נכון לגבי פלוני שמספרים עליו, ואין הוא נתון בבעיה ובמצב לא טוב; היחיד שבבעיה כאן הוא המספר בלבד, שהרי הוא נמצא במצב לא טוב, כיוון שהוא מוציא שם רע — דבר חמור עוד יותר מלשון הרע. לפיכך, יהיה המצב אשר יהיה, יש כאן בעיה, ולכן אומר הבעל-שם-טוב שצריך להצטער צער רב.
בהמשך למה שראינו בתחילה, נחזור ונקשר לרמב"ם. הפתגם היומי מתאים לקבוצת ההלכות השנייה שבספר שופטים: ההלכות הראשונות, שראינו יום קודם, הן הלכות סנהדרין, וההלכות שאחריהן הן הלכות עדות. כל מושג הלכות עדות — שעדים מעידים על דבר שקרה — הוא בעצם כל תוכן הפתגם: מישהו מעיד ומספר על אדם אחר דבר מסוים. וכיצד צריך להתייחס לסיפור זה, לעדות זו? כדברי הבעל-שם-טוב: אם זה סיפור בעייתי, בוודאי יש כאן צער רב, כפי שראינו.