"חדר" השלוש מאות שישים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום שני ב' כסלו ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, ויצא, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, ב' בחודש, אומרים מפרק י' עד פרק י"ז כולל.
תניא, ממשיכים את החלק החמישי, קונטרס אחרון. אנו בקטע הרביעי שבקונטרס האחרון, והיום ממשיכים עוד חלק ממנו. השיעור מתחיל בעמוד 310 במילים "והנה במקום אחר", ומסתיים באותו עמוד 310, במילים "בביאה דוקא".
מקורו של הפתגם היומי בשיחה שאמר הרבי הריי"צ בי"ד תמוז שנת ת"ש. הוא מדבר בפתגם על המעלה העצומה שבנתינת צדקה לעני לפני התפילה בבוקר, ובמיוחד אם נותן לו אוכל לפני התפילה. נעיין בלשון.
ראשית מביא ציטוט בשם הרבי המהר"ש — "אאזמו"ר" [אדוני אבי זקני מורי ורבי], שהוא סבו של הרבי הריי"צ — שביאר פעם במאמר את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא (דף י' עמוד א'). הגמרא מדברת על הפסוק בתהילים "אני בצדק אחזה פניך", ודורשת שהרמז הוא שלפני "פניך" — לפני שאדם מתפלל — הוא נותן קודם "בצדק", צדקה. ומספרת הגמרא: "ר' אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי" — רבי אלעזר היה נוהג לתת תחילה פרוטה לעני, ואחר כך היה מתפלל.
דבר זה מובא גם בשולחן ערוך להלכה, שטוב ליתן צדקה קודם התפילה. גם אדמו"ר הזקן מביא זאת באחד המאמרים בלקוטי תורה, שיש שלושה דברים שאדם צריך לעשות לפני התפילה — מקווה, לימוד חסידות, ואחד מהם הוא נתינת צדקה.
בפשטות, בגמרא ובהלכה נאמר שיש לתת צדקה לפני התפילה כדי שהתפילה תתקבל. כאן מוסיף הרבי מהר"ש נקודה נוספת: "כי הרי התפלה צריכה להיות בחיות". מלבד קבלת התפילה, על המתפלל שתפילתו תהיה בחיות — שתהיה לו חיות אלוקית, פנימית ורוחנית, שייכות רגשית לתפילה; וכיצד יגיע לכך? נתינת הצדקה מסייעת לזה.
מדוע? אומר הרבי מהר"ש: "ועל ידי שנותנים צדקה לעני קודם התפלה, שמחייהו" — אתה מחיה את העני בכך שנתת לו צדקה, ומידה כנגד מידה "ניתוסף חיות הרבה בתפלה". מכוח שאתה מחיה את העני, מיתוספת לך חיות בתפילה. אצל העני זו היתה חיות גשמית כפשוטה, ומידה כנגד מידה מקבל היהודי חיות רוחנית בתפילה.
כאשר רצה הרבי מהר"ש לדבר על דבר עוצמתי במיוחד, היה נוהג לעשות בידו תנועה — כלשון השיחה: "ונענע בידו מלמטה למעלה" — תנועה מלמטה למעלה, לרמז על הריבוי וההפלאה; כך היתה דרכו לסמל דבר שהוא בהפלאה גדולה.
ומסיים בהנהגה שהיתה אצל הרבי הרש"ב: "וכמה פעמים קודם התפלה היה אאמו"ר" [אדוני אבי מורי ורבי], שהוא אביו של הרבי הריי"צ, "מחזר אחר עני" — היה מחפש לפני התפילה עני לתת לו לאכול, לא רק כסף אלא אוכל ממש; שכאשר ייתן לעני אוכל ויחייהו, יהיה בכך עניין גדול של חיות בתוך התפילה.
כשהרבי מביא סיפור זה, הוא מוסיף נקודה מעניינת מאותם ימים. הוא מספר שהיה חסיד מחסידי הרבי מהר"ש, ושמו הרב זלמן טופולסקי, ששמע מהרבי מהר"ש את האמרה הזו. אותו הרב זלמן חזר לעירו וסיפר זאת לחסיד אחר, ושמו חיים בער, שהיה משכיל גדול בחסידות ולמדן גדול. מאז התחיל אותו חיים בער לנהוג בכל יום לפני התפילה להעמיד שתייה, לחיים ומזונות, כדי שהעניים הזקוקים לטעום דבר-מה ואין להם בבית — יהיה להם במה להחיות את עצמם.
אמר על כך הרבי מהר"ש: אתם סבורים שההשכלה הגדולה של חיים בער באה ממה שלמד הרבה חסידות? לא; היא באה מן העוגות שנתן לעניים לפני התפילה — זה מה שגרם לו שיוכל להשכיל הרבה מאוד בחסידות. רואים מכאן את המעלה הגדולה של הנתינה לעני לפני התפילה.