"חדר" השלוש מאות שישים ושישה בהיכל היום-יום.
יום ראשון א' כסלו, ראש חודש, ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, ויצא, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, א' בחודש, אומרים מפרק א' עד פרק ט' כולל.
תניא, ממשיכים בקונטרס אחרון, וביום הזה מתחילים את הקטע הרביעי בקונטרס אחרון ולומדים את חלקו הראשון. מתחילים בעמוד קנ"א במילים "להבין מ"ש בפרק ח'", והשיעור היומי מסתיים בעמוד 310.
הפתגם היומי קצר, ומקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בי"ח תמוז תרצ"ט. זהו מכתב ארוך מאוד, וכבר היו לנו ב"היום-יום" כמה פתגמים ממנו — בכ' סיון ובי"ח תמוז.
תוכן המכתב: הרבי הריי"צ מסביר על שני סוגי חסידים — חסיד הנקרא "מקיפי" וחסיד הנקרא "פנימי". הוא מביא דוגמאות משני חסידים של אדמו"ר הזקן: האחד — רבי משה וילנקר, שאותו הוא מכנה "פנימי", ומביא כמה דוגמאות היכן בא הדבר לידי ביטוי; והשני — רבי יקותיאל ליעפלער, שהיה חסיד "מקיפי".
על חסיד זה מביא הרבי הריי"צ, שהיה לו ביטוי ברוסית שאמר על עצמו: ביום שבו חש רוממות הנפש והרגיש את נשמתו בגילוי, היה אומר "הו, החסיד הגיע"; וביום שבו הרגיש ירידה, היה אומר "היום החסיד ברח".
מסופר שם, שביום שבו "החסיד ברח" היה מתפלל מהר — כלומר, מצביע באצבעו בסידור על כל מילה ומילה, ותפילתו היתה מהירה הרבה יותר, והיה אף בעצבון באותו יום. ואילו ביום שבו "החסיד בא", היה, כלשונו, בפנים מאירות, והיה רוקד ומתפלל באש להבה. וכאן מגיע הפתגם: מה היה אופן תפילתו ביום כזה? היה מתפלל באריכות גדולה.
וכך הוא מספר על רבי יקותיאל ליעפלער: "בזמן רבנו [אדמו"ר] הזקן היו זמנים שהתפלל שחרית מנחה ומעריב זה אחר זה, שלא היה זמן להפסיק ביניהם" — השחרית היתה באריכות גדולה, ומיד היה "חוטף" מנחה, וגם המנחה היתה באריכות, ומיד "חוטף" ערבית, כדי שלא "יברח" ממנו היום.
נמצא שלא היה אוכל כל אותו היום — ולא רק כל היום, אלא כל אותה יממה — שכן התפלל במשך כל היום. והיה אומר על עצמו, שמאחר שקיבל ברכה מאדמו"ר הזקן לאריכות ימים, יכול הוא לחיות ולהיות בריא גם בלא אוכל, בזכות אותה ברכה.