"חדר" המאה שבעים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום שישי, ט"ז אייר, ל"ד לעומר ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בהר, שישי, עם פירוש רש"י. תהילים, ט"ז בחודש, אומרים פרק ע"ט עד פרק פ"ב ועד בכלל. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק מ"ח. השיעור מתחיל בעמוד מאה שלושים ושש במילים "הך ידיעתו" ומסתיים בסיום הפרק.
הפתגם היומי כולל הנהגה ולאחריה את הפתגם. בהנהגה אומר הרבי הריי"צ: "אאמו"ר" [הכוונה לרבי הרש"ב], "כשהיה נוטל ציפורניו" — כשהיה גוזר את ציפורניו — "היה מערב עמהם קיסם קודם השריפה". דהיינו, לפני ששרף את הציפורניים, היה מערב בהם קיסם ושורף את הכל יחד.
מה הרעיון בדבר? הגמרא (במסכת נדה) אומרת בנוגע לשריפת ציפורניים, שהציפורניים עלולות להזיק לאישה מעוברת, ולכן יש לדאוג שלא יתגלגלו באופן חופשי. אומרת הגמרא שאדם השורף את ציפורניו נקרא "חסיד". מדוע? התוספות מסביר שם, שכאשר אדם שורף חלק מגופו שצמח בו, יש בכך משהו סגולי העלול להזיק לאדם עצמו. ואף-על-פי-כן הוא שורף את ציפורניו, כדי להיות בטוח שאיש אחר לא יינזק ושהאישה המעוברת לא תינזק — ולכן הוא נקרא "חסיד".
בנוסף לכך, יש ספר המוכיח מן הגמרא שכל אותו עניין סגולי — ששריפת חלק מגופו של אדם עלולה להזיק לו — הוא רק כאשר שורפים את הדבר עצמו כמות שהוא; אך אם מערבים בשריפה עוד דבר, הדבר מבטל את הסכנה ואינו מזיק כלל. הספר "עצי עדן" על מסכת נזיר מוכיח זאת מדברי הגמרא, שהנזיר — כידוע, בסיום נזירותו — היה בא לבית המקדש, מגלח את שיער ראשו ושורפו תחת הדוד בלשכת הנזירים. אומרת הגמרא, שלפני שריפת השערות היה צריך לשפוך עליהן מעט מן הרוטב שבו התבשל הקרבן שהביא — היה לוקח מעט מן הרוטב, שופכו על השערות ואז שורפן.
בעל "עצי עדן" אומר: מה טעם הדבר? כי אם שורפים חלק מן הגוף — בגמרא מדובר בשערות, ואצלנו בציפורניים — ומערבים בו לפני השריפה משהו, יהיה מה שיהיה, הדבר מבטל את העניין. וזה מה שנאמר כאן בהנהגה היומית, שהרבי הרש"ב היה מערב קיסם קודם השריפה, וכך פועל את כל הדברים הטובים: מונע נזק מן האישה המעוברת, וגם מונע נזק מן האדם עצמו.
לאחר מכן מובא כאן הפתגם. הוא הופיע במכתב שכתב הרבי הריי"צ (כ"ה ניסן תרצ"ה), ובו הוא מתאר שפגש חסיד שהיה ב"יחידות" אצל סבו, הרבי מהר"ש. הוא פגש אותו שלושים שנה לאחר אותה יחידות, והחסיד סיפר לו על כך בהתלהבות כזו כאילו יצא מן היחידות רק אתמול. הרבי מאריך שם מאוד לתאר את צורת עבודתו של החסיד בהוראה שקיבל.
נעיין בדברים. המקור ביידיש, ונתרגם את החלקים שבו. "אאזמו"ר" [סבו של הרבי הריי"צ, הוא הרבי הרביעי, הרבי מהר"ש] אמר לחסיד רבי אליהו אבלר — רבי אליהו, שבא מן המקום הנקרא אָבֶּלֶה, וכינויו היה על שם מקומו. תחילה מתאר הרבי מיהו רבי אליהו: איש פשוט מצד כישרונותיו וידיעותיו, לא אדם מוכשר, אלא פשוט מאוד בכישרונותיו ובידיעותיו, איש עסקים. והוא נכנס ליחידות אל הרבי מהר"ש.
כשנכנס אליו ליחידות, אמר לו הרבי מהר"ש: "אליהו, איכ בין דיר מקנא" — אליהו, אני מקנא בך. החסיד מתאר לאחר מכן כמה התבייש מן הביטוי הזה, והתבייש אף לספרו — כיצד ייתכן שהרבי מקנא בו? אך כך אמר לו הרבי.
ובמה מקנא בו הרבי? אמר לו כך: אתה נוסע לירידים ולשווקים, מסתובב לעסקיך בכל מיני מקומות ופוגש הרבה אנשים. ובאמצע העסק, כשאתה קונה ומוכר, אתה מגלגל עם היהודי שפגשת דיבור באיזו "אמרה יהודית", וחוזר לפניו על דבר-מה ששמעת ב"עין יעקב" [קטעי האגדה שבגמרא, שנאספו ורוכזו על ידי רבי יעקב קולי], אשר בו למד. וכשאתה חוזר על אמרה ששמעת ב"עין יעקב", אתה מעורר אותו יהודי לקבוע לעצמו שיעור בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות.
מדבר זה נגרמה שמחה גדולה מאוד למעלה. ולכן אומר לו הרבי: אני מקנא בך, שבכל פעם שאתה בשוק אתה גורם שמחה למעלה. ואת דמי התיווך משלם הקדוש-ברוך-הוא ב"בני חיי ומזוני" — הקדוש-ברוך-הוא נהנה מכך שעוררת את היהודים ללימוד בשוק, ולכן משלם לך דמי תיווך בבנים, בבריאות ובפרנסה. וככל שהשוק גדול יותר, כך העבודה גדולה יותר, וכך גם הפרנסה גדולה הרבה יותר.
כאמור, כבר קודם לכן מספר הרבי שפגש אותו לאחר שלושים שנה, והחסיד תיאר מה עשה במשך שלושים השנים הללו: במאות רבות של יהודים הפיח רוח חיים, ומאות יהודים החלו בשיעורי גמרא וחסידות וכו', כתוצאה מפעולתו והשפעתו של יהודי זה — מאותה אמרה ששמע מן הרבי מהר"ש ביחידות.
והרמז לרמב"ם: בימים האחרונים התחלנו את הרמזים לספר קרבנות שברמב"ם. בי"ד היה הרמז להלכות קרבן פסח, בט"ו היה הרמז בהלכות חגיגה, והיום הרמז הוא בהלכות בכורות. בהלכות בכורות כלל הרמב"ם גם את הלכות מעשר — שלושת הפרקים האחרונים של הלכות בכורות עוסקים בדיני מעשר, מעשר בהמה וכל סדר המעשר. ובמעשר ידועים דברי חכמים בגמרא: "עשר בשביל שתתעשר" — מצווה זו של מעשר מביאה לאדם ריבוי גדול של עושר ופרנסה.
כאן נותן הרבי, ביחידות זו, את הדרך ואת הכלי כיצד ישלם הקדוש-ברוך-הוא דמי תיווך מרובים — שתהיה פרנסה ברווח ועשירות גדולה — והוא בעניין חיבור יהודים לה'. כי כשם שבמעשר לוקחים את החלק העשירי שבעדר ומעלים אותו באמירת "העשירי קודש לה'", כך כשאתה מחבר יהודי אל הקדוש-ברוך-הוא, הקדוש-ברוך-הוא משלם לך ברווח את דמי התיווך.