"חדר" המאה שישים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום חמישי ח' אייר, כ"ג בעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת אמור, חמישי, עם פירוש רש"י. תהילים, ח' בחודש, מפרק מ"ד עד פרק מ"ח ועד בכלל. תניא, פרק מ"ו. השיעור היומי הוא בעמוד ס"ו, מתחיל במילים "ולכן אמשיל" ומסתיים במילה "בחייהם".
מקורו של הפתגם היומי בשיחה שאמר הרבי הריי"צ בפסח שנת תרצ"ח. שם אמר שברצונו לשתף באימרה של אביו, הרבי הרש"ב. הרבי הרש"ב אמר בשם אדמו"ר הזקן, שאדמו"ר הזקן המשיך את אור החב"ד, אור המוחין, לא רק בנגינה אלא גם בריקוד. דהיינו, שגם כאשר אדם רוקד עם הרגליים ועושה כל מיני תנועות, צריך שיהיה מונח בזה ומאיר בזה אור המוחין, אור החב"ד.
מתי אמר זאת הרבי הרש"ב? הדבר היה לאחר שמיני עצרת, שבו היה הקהל בשמחה גדולה והיו ריקודים גדולים, אך שלושה מהם רקדו בתנועות משונות מאוד. לאחר מכן התייחס הרבי הרש"ב לעניין, ואמר שאף שהריקוד היה בהתלהבות לבבית וכו', הוא לא היה מסודר ולא על פי סדר. שכן אדמו"ר הזקן רצה להמשיך את החב"ד, את אור המוחין, גם בריקוד — שגם הריקוד יהיה עם סדר, ולא בפראות בלתי-מסודרת. אדמו"ר הזקן מסר את הנפש על החסידות ועל החסידים, ורצה להחדיר בכל פרט בחייהם את פנימיות העניין. וכיצד זוכים לקבל את האור הזה, שעליו מסר אדמו"ר הזקן את נפשו? כשעושים את מה שהרבי רוצה.
לאחר הקדמה זו בא הפתגם, שעניינו הנקודה הבאה: חסיד שעושה את מה שהרבי רוצה ממנו מתאחד למעשה עם הרבי ונעשה שליח שלו, וממילא הוא מבטא את הרבי ואת כל ענייניו. לפיכך כל פרט בחייו מבטא את הנקודה, שכן הוא בעצם שליח.
הפתגם, כמובן ביידיש, ובתרגום: "השליח איז אין זיך מדמשלח" — השליח הוא דבר אחד עם המשלח, מאוחד עמו. וזה על דרך המבואר בהרבה מקומות; אחד המקומות שאנו מכירים הוא בתניא, באיגרת הקודש, איגרת כ"ה. שם, בסיום האיגרת, מדבר אדמו"ר הזקן על נקודה זו, בעניין שהמלאך נקרא בשם ה' ממש. יש מצבים שהמלאך מדבר, ובפסוק כתוב "וידבר ה'", ובעצם הכוונה למלאך — משום שהמלאך מאוחד כל כך עם השליחות שהוא מבצע, עד שהוא נקרא ממש בשם ה'. אימתי הוא נקרא בשם ה'? כשהוא שליח מלמעלה, בהיותו מלאך.
ומכל שכן נשמות, שהן עוצמתיות הרבה יותר מן המלאך. כמבואר שם, שהנשמות מבטאות ומבצעות בפועל את תכלית הכוונה של העצמות — לפעול בתחתונים, דבר שמלאך אינו יכול לעשות. לפיכך הנשמה, כשהיא עושה את המוטל עליה, מבטאת את המשלח הרבה יותר חזק מן המלאך, ובנשמות הדבר במעלה יתירה.
מכאן משליך הרבי לקשר שבין חסיד לרבי, שהוא אותו רעיון: "והנה חסידים זיינען שלוחים פון רבי" — החסיד הוא שליח של הרבי, "פון דעם אלטן רבי" — שליח של אדמו"ר הזקן, בעל התניא. דהיינו, מה שאדמו"ר הזקן רצה לפעול — כל חסיד הפועל על פי רצונו מבטא אותו, שהוא שליחו. ובמה הוא מבטא אותו? "אז דו טוסט אזוי ווי ער וויל, ביסטו מקושר" — אם אתה עושה כמו שהוא רוצה ממך, הרי אתה שליחו, ואתה מקושר אליו.
במה מתבטא הקשר? בהכול. אם החסיד מקושר לרבי ומבצע את רצונו, ההתקשרות באה לידי ביטוי בכל פרט בחייו, ולא רק בעניינים המרכזיים שהוא עושה — כפי שהשיחה מתייחסת לאלה שרקדו בריקוד ברגליים: גם בריקוד צריך להיות ניכר שאתה שליח ומבטא את המשלח.
כאן מפרט הרבי שלושה דברים, שהם לכאורה דברים טבעיים שאדם עושה ביום-יום, אך הוא עושה אותם משום שהוא מקושר לרבי, ורואים זאת גם בדברים אלה: "אַ חסיד גייט, אַ חסיד עסט, אַ חסיד שלאָפט" — גם כשהוא הולך, גם כשהוא אוכל, ואפילו כשהוא ישן, ניכר עליו שהוא חסיד; בכל פרט בחייו הדבר ניכר. וזוהי בעצם המסירות נפש — אדמו"ר הזקן מסר את עצמו כדי לאפשר לחסיד להיות קשור בכל פרט, עד הפרט האחרון.
בהמשך השיחה מוסיף הרבי: אך כדי שהחסיד אכן יוכל לקיים את הכוונה, הוא צריך שתהיה לו הדרכה — שיהיה לו משפיע, שיהיה לו מדריך. ולא כאלה המחנכים את עצמם, שאומרים "אני יודע לבד, אני לא צריך" — כי בכך הם מפספסים את הנקודה. רק אם אתה נצמד למדריך ולמשפיע, תוכל לכוון שהדברים יהיו כפי שהם צריכים להיות.