היום נמשיך במכתב המהווה את הפתיחה שקבע הרבי לספר ה"היום-יום". תחילה נקדים מעט רקע למכתב, ולאחר מכן נקרא אותו מבפנים.
רקע למכתב:
בשנת תרנ"ב לא שהה הרבי הרש"ב במקומו הקבוע בליובאוויטש, שכן נצרך לנסוע לענייני הכלל למוסקבה. החסידים היו רגילים שהרבי נמצא עמם בליובאוויטש בי"ט כסלו, חג הגאולה, והפעם לא היה שם. לפיכך ביקש הרבי הרש"ב לתת לחסידים נתינת כוח מיוחדת, ושלח אליהם ממוסקבה לליובאוויטש מכתב, כמה ימים לפני י"ט כסלו - בט"ז כסלו - ובו הוא מסביר להם מהו י"ט כסלו. הווה אומר, התוועדות מראש בכתב. את תוכן המכתב הזה הותרנו אחרון, בציטוט ובו כמה דילוגים, והרבי בחר להביאו כפתיחה לספר.
ראוי להקדים, שהמכתב עורר בזמנו התרגשות גדולה מאוד. הוא נשלח לכל קיבוצי החסידים ברחבי רוסיה, ומאחר שהדואר היה איטי באותם ימים, היו מקומות שהמכתב הגיע אליהם רק בחודש שבט ולא בכסלו. במכתבי הרבי הקודם מצויים תיאורים כיצד התקבל המכתב, והוא מביא דוגמאות מכמה מקומות - בפטרבורג, בווילנה, בקרמנצ'וג ובבריסק. הוא מתאר כיצד קיבלוהו חסידים כחודשיים לאחר מכן, והיו שערכו בחודש שבט שלושה ימי התוועדויות רק לכבוד קבלת המכתב, באומרם: עתה קיבלנו אותו, ועתה נעשה מזה עניין. זהו מכתב שעורר התרגשות גדולה מאוד, והוא מספר לנו את משמעותו של יום י"ט כסלו.
לשון המכתב כפי שהרבי מביאו:
המכתב פונה אל הרבי הקודם, שכן הרבי הרש"ב כתבו לבנו. לפיכך בפתיחת המכתב, שאותה אין הרבי מצטט, נאמר "בני שיחיה", וכך הוא מתחיל: "בני שיחיה תתאספו בי"ט כסלו". הרבי דילג על המילים הראשונות, ואף על האות ב' שבמילה "בהתחיל", ועובר ישירות לעניין - "י"ט כסלו, החג אשר פדה בשלום נפשנו". גם כאן ישנו דילוג של כמה מילים מן המכתב המקורי.
אף במשפט זה יש חידוש מסוים: אדמו"ר הזקן בעצמו, כשיצא ממאסרו, מתאר במכתב שכתב, שבשעה שקיבל את בשורת הגאולה אמר את פרק נ"ה בתהילים, וכשהגיע לפסוק "פדה בשלום נפשי" קיבל את הבשורה - בלשון יחיד. ואילו כאן הופך הדבר לכלל החסידים: "אשר פדה בשלום נפשנו" - כולנו, כל עם ישראל, כל החסידים; אנו נמצאים במצב שנפשנו נפדתה על ידי גאולה זו.
"ואור וחיות נפשנו ניתן לנו" - יום זה הוא היום שבו ניתנו לנו אור וחיות נפשנו. בשיחותיו מדגיש הרבי את הלשון שנבחרה - "אור וחיות" - ואומר: החסידות לא חידשה דבר ביהדות, אלא היא דומה לאור או לחיות. מהו אור? כשחדר חשוך ומדליקים בו את האור, אין מוסיפים פריטים לחדר; כל הפריטים שהיו נשארים כשהיו, אלא שעתה החדר מואר ורואים מה מתרחש בו. כך החסידות לא הוסיפה דבר, אלא האירה את הקיים. וכן בחיות: אדם, רחמנא ליצלן, שיש לו רמ"ח איברים ושס"ה גידים והוא שלם - אך אינו חי; וכשיש בו חיות, לא נוסף לו איבר, אלא כל הרמ"ח איברים והשס"ה גידים שהיו בו החלו לחיות. זוהי החסידות - אור וחיות. שני ביטויים אלה מדגישים שאין כאן תוספת דבר חדש, אלא הארת הקיים.
"היום הזה הוא ראש השנה לדברי אלוקים חיים" - כאן ישנו חידוש מעניין מאוד. במקור, כשכתב הרבי הרש"ב את המכתב, היו כאן עוד שלוש מילים, והרבי השמיטן ושינה בכך את המשמעות לגמרי. במקור כתב הרבי הרש"ב: "וקרוב הדבר אשר היום הזה הוא ראש השנה" - בסגנון של הסתייגות מסוימת, שקרוב הדבר לומר שי"ט כסלו הוא ראש השנה. הרבי משמיט את שלוש המילים "וקרוב הדבר אשר", ואף אינו מסמן שלוש נקודות של השמטה, אלא כותב זאת ברצף ובאופן ברור וחד-משמעי: י"ט כסלו הוא ראש השנה.
אפשר להבין זאת על יסוד סיפור מעניין שהיה בין הרבי הקודם לאביו, הרבי הרש"ב. פעם חזר הרבי הקודם לפני חמיו מאמר חסידות ששמע מאביו, וכששב לאביו שאלו: אמור לי מה אמרת וכיצד חזרת? חזר הבן לפני אביו על הדברים מילה במילה. אמר לו אביו: "חזרת מאמר, ובקטע מסוים שאני אמרתי אותו בסגנון של 'בדרך אפשר', 'בדרך אולי' - אני שומע שאתה אומרו בצורה החלטית". השיב לו: "אבא, מה שאצלך הוא 'אולי', אצלי נעשה ודאי". על דרך זה גם כאן: הרבי הרש"ב כתב "קרוב הדבר לומר", והרבי כתב זאת בצורה החלטית - היום הזה הוא ראש השנה לדברי אלוקים חיים. את המכתב כתב הרבי הרש"ב, אך את המילים "קרוב הדבר" הוריד הרבי.
"אשר הנחילנו אבותינו הקדושים, זכר צדיקים וקדושים לחיי עולם הבא, נשמתם עדן, זכותם יגן עלינו" - אבותינו הקדושים הנחילו לנו יום זה. בכותבו "אבותינו הקדושים" מתכוון הרבי הרש"ב לאדמו"ר הזקן, לאדמו"ר האמצעי, ובעצם לכל הרביים שלפני כן, שהנחילו לנו את דברי האלוקים חיים. "והיא היא תורת הבעל שם טוב" - כלומר, גאולת יום זה, דברי האלוקים חיים שלימדו רבותינו אדמו"רי חב"ד, היא תורת הבעל שם טוב: זה מה שגילה הבעל שם טוב לעולם, וזה ירד דרך רבותינו נשיאינו.
עד כדי כך ראש השנה הוא, שהרבי הרש"ב מוסיף משפט מעניין: "זה היום תחילת מעשיך". ביטוי זה מוכר לנו מתפילת ראש השנה, ואף עליו שואלים: ראש השנה חל בא' תשרי, שהוא היום השישי לבריאת העולם, ואילו העולם נברא בכ"ה באלול - ולכאורה "תחילת מעשיך" אמור להיאמר על כ"ה באלול. ואף על פי כן אנו אומרים בתפילה "זה היום תחילת מעשיך" על ראש השנה. והביאור: תכלית בריאת העולם לא היתה בשביל הדומם, הצומח והחי שנבראו בחמשת הימים הראשונים, אלא בשביל האדם שנברא ביום השישי. על דרך זה, ובעומק יותר: האדם כבר נברא, וכבר קיימים בני אדם אלפי שנים, אך כשהגיעה תורת החסידות - זו היתה תכלית הכול. ממילא, על היום שהוא י"ט כסלו אומרים אנו "זה היום תחילת מעשיך" - העולם התחיל ביום שהוא ראש השנה לחסידות.
זהו היום שבו החלה "שלימות הכוונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ"; לשם כך נברא האדם בעולם - שתהיה לו ההיכרות עם פנימיות התורה, "להמשיך גילוי אור פנימיות תורתנו הקדושה בעולם, אשר נמשך ביום הזה בבחינת המשכה כללית על כללות השנה". מאחר שזה ראש השנה, וכשם שהראש כולל את כל האיברים, כך ראש השנה כולל את כל ימי השנה: בי"ט כסלו נמשך גילוי פנימיות התורה על כל השנה כולה. כל השנה, שיש בידינו יכולת להתחבר לפנימיות התורה, באה מכוחו של הראש - י"ט כסלו.
"ועלינו להאיר לבבנו ביום הזה מבחינת חפץ ורצון פנימי ועצמי" - ביום זה על היהודי לעורר את פנימיותו ואת רצונו לאלוקות. "באמיתת נקודת לבבנו" אפשר לעורר את החלק הלבבי האמיתי והפנימי, "שיאיר נפשנו באור פנימיות תורתו יתברך". כלומר, ביום זה קיבלנו כוח לקלוט את כל מהות החסידות, ועל היהודי לעורר את לבו ולהתחבר לכך.
נסיים בקטע הבא, ובו ביטוי מעניין הקשור אף הוא לראש השנה ולעשרת ימי תשובה. בכל יום מראש השנה עד יום הכיפורים אומרים את המזמור "ממעמקים קראתיך ה'", ובאותה לשון משתמש הרבי הרש"ב גם כאן, בראש השנה לחסידות: "ממעמקים קראתיך ה'". ידוע ש"מעמקים" הוא לשון רבים, והדבר מוסב הן על עומקו של היהודי והן על עומקו של הבורא, כביכול. כלומר, ביכולתו של היהודי לגלות את העומק האלוקי בעומק לבו, על ידי עומקה של התורה - היא פנימיות התורה. וכפי שהוא מפרט: "להמשיך מבחינת עומק או פנימיות תורת ה' ומצוות ה'" - זהו עומק אחד, עומק התורה ועומק המצוות; ומהיכן נמשך? "מבחינת פנימיות ועצמות האור אין סוף ברוך הוא" - מעומקו של הבורא, "שיאיר בפנימיות נפשנו" - בעומק נפשנו. זהו "ממעמקים": כל העומקים מתחברים יחד.
"אשר כל עצמותנו" - ומהו "כל עצמותנו"? "רצונו לומר, כל מציאותנו, העצם, ההתפשטות וכו'" - הנפש האלוקית שלנו והנפש הבהמית שלנו. "יהיו אליו יתברך לבד" - שנהיה מחוברים כולנו למטרה אחת בלבד, לרצון ה'; זהו שכל העצם והמהות וההתפשטות שלנו יהיו מחוברים לעניין. וכדי שהדבר יבוא לידי ביטוי גם בנפש הבהמית ולא רק בנפש האלוקית, הוא מוריד זאת לאותיות פשוטות: "לגרש מאיתנו כל מידה רעה ומגונה מהמידות הטבעיות" - שניפטר מן המידות המגונות, שהן מן הנפש הבהמית. שכן אם כל עצמותנו וכל מציאותנו יהיו מחוברות לעניין, יגרש הדבר מאיתנו כל מידה רעה.
נזכיר גם את שדיברנו בשיעורים קודמים, שהכינוי "היום-יום" מזכיר את ספירת העומר, שאף בה פותחים במילים "היום יום", ושם העבודה היא לפעול על המידות. וכאן אנו רואים את ההדגשה הזו ממש - שספר זה, והחסידות בכלל, באים לפעול "לגרש מאיתנו כל מידה רעה ומגונה מהמידות הטבעיות".
"כי אם כל עשיותינו ועניינינו" - כל התעסקותנו וכל מהותנו - "הן בעבודה", היינו עבודת ה', תפילה ותורה ומצוות, "והן בענייני עולם המוכרחים לקיום הגוף", הדברים שאדם מוכרח בהם כדי לחיות - לאכול, לשתות ולישון - כל התעסקותו של האדם, ברוחניות ובגשמיות כאחת, "יהיו בכוונה אמיתית לשם שמיים, אשר חפץ ה' כו'". זהו שכל מהותנו ועצמיותנו מחוברות לעניין. "וה' יתברך אב הרחמים ירחם עלינו וינחנו בדרך הטובה והישרה, ישר יחזו פנימו". אף "אב הרחמים" הוא ביטוי הנאמר בעשרת ימי תשובה: בימים רגילים אומרים "מי כמוך אב הרחמן", ואילו בימי הסגולה של עשרת ימי תשובה, וכן בשבת במנחה, אומרים "אב הרחמים", שהיא דרגה גבוהה יותר - וכאן מזכיר הרבי הרש"ב את הבחינה העמוקה יותר.
רמז שם הוי':
יש כאן עניין בדרך רמז. כפי שנראה בעזרת השם כשנלמד את המשך הפתגמים בחודשים הבאים, אחד החסידים חיפש - והרבי אף דירבן אותו להתייגע ולמצוא - כיצד כל הספר מובנה ברמז לפי סדר משנה תורה להרמב"ם. נראה בהמשך שהפתגמים הולכים לפי הסדר: ספר המדע, ספר האהבה, ובזה עצמו על פי חלוקות מסוימות ברמז. אותו חסיד כתב לרבי שמצא חלק ולא מצא את הכול, והרבי השיב לו: יגעת ומצאת. ומעניין שהרמב"ם פותח את ספרו ברמז לשם הוי' - "יסוד היסודות ועמוד החכמות" הוא רמז לשם הוי'. אף כאן פתח הרבי את הפתגם וציטט מן המכתב קטעים בלבד, מתוך דילוגים, ויוצא מכך רמז לשם הוי': המילים "י"ט כסלו" שבשורה הראשונה - יו"ד; "החג אשר פדה בשלום נפשנו" - ה"א; "ואור וחיות נפשנו ניתן לנו" - וא"ו; "היום הזה הוא ראש השנה" - ה"א אחרונה. הרי כאן שם הוי' ברמז, שלא בצורה בולטת - שאף בזה רמז הרבי לפתוח את הספר בשם הוי'. אין זה מה שהרבי כתב במפורש, אלא הרעש שפרסם אותו חסיד, וכנראה יש בזה מן האמת. בעזרת השם נמשיך הלאה, ונראה גם את הפתגמים עצמם.