"חדר" התשעים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום ראשון כ"ג אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויקהל, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ג בחודש, מפרק ק"ח עד פרק ק"י ועד בכלל. תניא, ביום הזה מתחילים את פרק ל"ב, מהמילה הראשונה "והנה", והשיעור מסתיים בעמוד מ"א במילים "ועד קטן". גם השיעור היומי הוא קצר מאוד.
ניתן את הרקע — למי נכתבו הדברים ובאיזו הזדמנות. הדבר היה בחודש טבת תרצ"א, כשהרבי הריי"צ שהה בפולין. בברוקלין היה רב, ושמו רבי אלימלך. באמריקה של תרצ"א שרר מזג-אוויר רוחני קפוא וקר מאוד, והיה קשה מאוד להצליח לפעול ולהזיז דבר, ואותו רב חש חסר-אונים. הוא שלח מכתב לרבי הריי"צ שייתן לו הדרכה כיצד יצליח, במצב הקפוא הזה שבאמריקה, לפעול על קהילתו.
הרבי משיב לו במכתב. בפתיחתו כותב הרבי, שכשם שאסור לאדם להונות את עצמו ולמצוא בעצמו מעלות מוגזמות שאין לו, כך גם להיפך — אסור לו להרבות בחיפוש חסרונות של עצמו יתר על המידה, וכן לא של הזולת. זהו הפתיח, ומיד לאחריו בא המשפט שהוא לקראת הפתגם; אך נמשיך תחילה בקטע שהוא כותב.
מיד לאחר מכן כותב לו הרבי על האחריות הגדולה המוטלת על אדם הנמצא בתפקיד רבני: "הרבנים ובעלי תורה נקראים עיני העדה". הלשון היא מלשון הפסוק בספר במדבר (פרשת שלח), העוסק בקורבן שמביאים כאשר "עיני העדה" — הסנהדרין — לא עשו כראוי; הפסוק אומר "ואם מעיני העדה נעשתה", ורואים שהם מכונים "עיני העדה".
כן מצינו בגמרא (מסכת בבא בתרא) בסיפור הידוע שבבא בן בוטא, כמדומני, ייעץ להורדוס לאחר שהחריב והרג הרבה מחכמי ישראל. הורדוס שאל אותו מה יהיה תיקונו, והשיב לו "אתה כיבית עינו של עולם". הגמרא מביאה שם את הפסוק שהחכמים והתנאים נקראים "עיני העדה" — "אתה כיבית עינו של עולם", ומה יהיה תיקונך? שתבנה את בית המקדש, שהוא עינו של עולם. על כל פנים, רואים שאחד מכינויי הרבנים ובעלי התורה הוא "עיני העדה".
כינוי נוסף — "וראשי אלפי ישראל". ביטוי זה מוכר לנו מן הפסוק שנאמר על המרגלים, שכולם אנשים, "ראשי אלפי ישראל המה". וכן אנו יודעים מפרק ב' בתניא, שאדמו"ר הזקן מסביר את הכינוי "ראש" לאלה שהם ראשי אלפי ישראל. דרך אגב, גם את הכינוי "עיני העדה" מבאר אדמו"ר הזקן בפרק מ"ב בתניא, ומזכיר כינוי זה על חכמי ישראל.
על כל פנים, מכיוון שהרבנים ובעלי תורה נקראים "העיניים" וה"ראש", הרי במשל הגוף הגשמי הם שייכים לחלק העליון. ומסיים הרבי את המשל ואומר: "כשהראש בריא, אזי גם הגוף בריא". דהיינו, אם הרבנים עושים את הנדרש מהם, מסתכלים על עצמם נכון, וממלאים את תפקידם כראוי — אזי גם הגוף בריא, כלומר גם העדה שתחתם הולכת בקו הנכון.
בהמשך המכתב מדריך הרבי את הרב, שעליו לעבוד בצורה מסודרת ותקיפה, אך משולבת בנעימות — תקיפות ונעימות. הוא אומר לו: "ימין מקרבת ושמאל דוחה", ולא לשאת פנים לאף אחד. וכשצריך לדבר עם מישהו, יש לדבר אליו מפה לאוזן — כנראה כוונתו, שלא לומר לו זאת ברבים. ושוב הוא נוקט שני ביטויים הפוכים: "בדברים רכים וקשים". דהיינו, כשצריך ימין — ימין, וכשצריך שמאל — שמאל, ולהסביר לו בדרך של הבנה, ולא רק לדבר עמו באופן כללי, אלא לדבר עם כל אחד באופן ממוקד ופרטי — מה בדיוק רוצים ממנו.
"ותדע לך", אומר לו הרבי, שגם אם תצליח לפעול על איש אחד בלבד — דע שזה דבר גדול, שכן חז"ל אומרים "חברא חברא אית ליה". לאדם אחד יש חברים, וכשמשפיעים עליו, הדבר משפיע על משפחתו, ובמעגלים הולכים ומתרחבים יכול הדבר בסופו של דבר להשפיע על כל העולם כולו. העיקר — לא להיות בשפלות ובנמיכות-רוח, אלא לדעת את הכוח שיש לרב.
לסיום מוסיף הרבי קטע מעניין, ומעורר את הרב: בארצות-הברית ישנם רבנים רבים הבאים ממשפחות הקשורות לכל מיני רביים ואדמו"רים שבפולין, מסוגים שונים. ואף שאין הם דווקא חסידים של אותו רבי, מעורר אותו הרבי מאוד שיתאגדו כל הרבנים החסידיים יחד ויפעלו באיגוד משותף — ואז בוודאי תהיה לכך תועלת כפולה ומשולשת וחזקה מאוד.
לסיום מעניין להזכיר, שהתקיימה יחידות של אחד האדמו"רים אצל הרבי בשנת התשל"ז, והרבי עורר אותו ואמר לו ששמע כי בארץ ישראל ישנם עשרות או מאות יישובים שאין להם רב לפסוק להם שאלות הלכה למעשה. הרבי ביקש ממנו שכשיחזור לארץ יעשה מה שביכולתו לעורר אברכים שיעסקו בלימוד הלכה, ויתפזרו במושבים השונים כדי לשמש שם כרבנים, כך שתהיינה ליהודים הדרכות מעשיות כיצד לפעול וכיצד לנהוג בכל מקום ומקום.