"חדר" התשעים ושתיים בהיכל היום-יום.
שבת כ"ב אדר-ראשון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, כי תשא, שביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ב בחודש, קוראים שני פרקים — פרק ק"ו ופרק ק"ז. תניא, ביום הזה מתחילים פרק חדש, פרק ל"א, מתחילת הפרק במילה "והנה", והשיעור מסתיים במילים "משמחי לב".
השורה הראשונה בשיעור היום עוסקת בהפטרה. אנו בשבת פרשת כי תשא, שנושאה הוא סיפור חטא העגל. ההפטרה ביום זה היא בספר מלכים א' פרק י"ח, שם מסופר על נביאי הבעל ועל אליהו הנביא שבא להוכיח שהשם הוא האלוקים. ההפטרה מתחילה במילים "וישלח אחאב".
בעניין זה יש הבדל בין מנהג האשכנזים למנהג הספרדים, מהיכן בפרק מתחילים את ההפטרה. לפי מנהג האשכנזים מתחילים מן הפסוק הראשון של הפרק (מלכים א', תחילת פרק י"ח), ואילו לפי מנהג הספרדים מתחילים מפסוק כ', במילים "וישלח אחאב". וכאן מודגש שאנו נוהגים כמנהג הספרדים בעניין זה, שמתחילים מ"וישלח אחאב".
בהפטרה שהזכרנו, אחד הפסוקים מספר שכל אותו מעשה של אליהו הנביא והצלחתו היה "בעלות המנחה", כפי שכתוב שם בנביא. ואולי זהו הקשר לשני הפתגמים שלומדים היום, ששניהם עוסקים בעניין הקשור לזמן עלות המנחה — בעלות המנחה בכלל, או בעלות המנחה של שבת.
הפתגם הראשון עוסק בשבת, בעניין סעודה שלישית. ידוע שאצל רבותינו נשיאינו היה מנהג שלא לאכול סעודה שלישית ממש, סעודה כפשוטה. אמנם מסופר בשיחות הרבי הקודם, שאצל אדמו"ר הזקן בתחילה היה הסדר שכן אכלו סעודה שלישית, ובשלב מסוים הדבר פסק. מתי היה השלב שבו פסק? נקרא את הפתגם ונבאר.
כתוב כך: "אאמו"ר כותב באחד ממאמריו". "אאמו"ר" הוא ראשי תיבות "אדוני הוי מורי רבי", והכוונה לרבי הרש"ב, שכותב באחד ממאמריו: "עד לסעודה שלישית 'היום, לא' גומר" — היינו שאין צריך פת.
מה הכוונה במשפט זה? הפסוק שממנו מדייקים את שלוש הסעודות בשבת עוסק בירידת המן. הפסוק (פסוק כ"ה) אומר, שמשה רבינו הדריך את עם ישראל בעניין המן שירד ביום שישי במנה כפולה: "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה".
משלוש הפעמים שנכתבה המילה "היום" לומדים שהפסוק מרמז על שלוש סעודות בשבת. ומדייקים שיש הבדל בין הפעם השלישית לשתי הראשונות: בפעם הראשונה כתוב "אכלוהו היום" בלשון חיובית; בפעם השנייה "כי שבת היום לה'", גם בלשון חיובית; ואילו בפעם השלישית כתוב "היום לא תמצאוהו בשדה". מכאן הרמז שהסעודה השלישית, שהיא כנגד הפעם השלישית, שייכת ל"היום לא".
זה מה שאומר כאן, שמה שכתב הרש"ב באחד ממאמריו "עד לסעודה השלישית 'היום, לא'" — שבסעודה השלישית נרמז "היום לא". והרי כשאמר אדמו"ר הזקן בפעם הראשונה מאמר חסידות על המילים "היום לא", מאז פסק הסדר של אכילת הסעודה השלישית.
אך כאן מודגש "היינו" — שאין הפירוש שאין צריך לאכול כלל, שהרי זו הלכה בשולחן ערוך שיש סעודה שלישית. אלא הכוונה שאין צריך פת, אין צורך בנטילת ידיים מפת, אבל צריך לטעום דבר-מה; טעימה כלשהי כן צריכה להיות בסעודה השלישית.
ואמר רבי יוסי, כך בגמרא במסכת שבת: "יהי חלקי מאוכלי שלוש סעודות". מה פירוש דבריו? נקדים שהסעודה השלישית היא כנגד תקופת העתיד לבוא, ולעתיד לבוא הרי "בעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה". אם כן, הסעודה השלישית היא כנגד הזמן הנעלה ביותר, המרמז על העתיד לבוא.
מצד שני, גם לעתיד לבוא יהיה גוף. שהרי ידועה ההכרעה של תורת החסידות, שלעתיד לבוא תכלית העניין תהיה נשמה בתוך גוף — יהיה גוף, אלא שחיבור הנשמה והגוף לא יהיה זקוק לאכילה ושתייה; זה יהיה באופן נעלה יותר, אך יהיה גוף, ויהיה בו איזה תענוג אלוקי שיבוא לידי ביטוי בגוף.
ולכן בסעודה השלישית אין אכילה באופן כללי, כי זהו זמן שאין בו לא אכילה ולא שתייה; ומצד שני, מכיוון שיש גוף, צריכה להיות טעימה כלשהי. וזהו הרמז שברבי יוסי. שכן שואלים: אם ישנה הלכה לאכול סעודה שלישית, מה החידוש באומרו "יהי חלקי מאוכלי שלוש סעודות", והרי כל אחד יכול לעשות זאת? אלא שהדגש אינו במילים "יהי", כי אם ב"חלקי" — "יהי חלקי מאוכלי שלוש סעודות", שיהיה לי החלק שלי, העונג שבמעט האוכל שאני אוכל בסעודה השלישית, שארגיש מעין מה שיהיה לעתיד לבוא, כשיורגש מעט העונג האלוקי בגוף הגשמי. זהו הרמז שבדברי רבי יוסי.
החלק השני — הפתגם השני — עוסק אף הוא בזמן המנחה. סעודה שלישית היא בעלות המנחה, והפתגם השני קשור אף הוא לזמן זה. נקדים לו הקדמה קצרה כדי להבין את הרקע. בכותרתו כתוב "תורת רבנו הזקן" — אמרה שאמר אדמו"ר הזקן — ובעניין זה ישנה הקדמה מעניינת: מתי נאמרה, ומי אמרה, ובאיזה הקשר.
ישנו סיפור המופיע באחד ממכתבי הרבי הקודם, המודפס בחוברת "התמים" שיצאה לאור בוורשה בזמנו. שם מסופר על חסיד ששמו רבי יצחק שאול, מזקני חסידי אדמו"ר הזקן, שעוד היה לפני כן אצל המגיד וכו'. הוא היה חסיד ברמה גבוהה מאוד, ובמכתב מסופר על הסתלקותו דבר מעניין.
לקראת הסתלקותו, כשהיה כנראה חולה, נאסף קהל גדול בחדרו בביתו, וכולם עמדו. פנה רבי יצחק שאול אל הקהל ואמר: "אחיי, אני נוסע ליום טוב לבית". איש לא הבין למה כוונתו, חוץ מאחד — הישיש ר' שאול לייב, אף הוא חסיד גדול — שהגיב לו: "מה, אתה חושב להגיע ליום טוב לשם?" — כלומר לגן עדן.
הבין רבי יצחק שאול ואמר לו: "בוודאי. אבל אני רוצה קודם לכן להתפלל מנחה, כאן בעולם הזה". והוסיף ופנה אל ר' שאול לייב: "אתה זוכר שלפני שבעים וחמש שנה שמענו את הפתגם של אדמו"ר הזקן על מעלת המנחה? אני רוצה קודם כול להתפלל מנחה".
ומה הפתגם ששמע מאדמו"ר הזקן? זהו הפתגם היומי. נקרא את הכתוב: "תורת רבנו הזקן בתחילת בואו לליאזנא" — דבר שאמר אדמו"ר הזקן שנים רבות קודם לכן. וכך נאמר שם: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה". וההמשך קשור להפטרה, שכן כתוב שאפילו אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה — וזהו סיפור ההפטרה של שבת זו.
אדמו"ר הזקן פירש את לשון חז"ל "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה" לא ברצף כפשוטו, אלא חילק את המשפט לכמה שלבים וביארו. תחילה — מדוע המנחה חשובה כל כך, יותר מתפילת שחרית וערבית?
היתרון של תפילת המנחה על שחרית וערבית הוא בזה, שהיא באמצע היום. את שחרית אפשר להתפלל בבוקר לפני היציאה לעבודה, ואת ערבית אפשר להתפלל בלילה לאחר החזרה מהעבודה; אך המנחה היא תמיד באמצע היום, בשעה שבני אדם עסוקים וטרודים בענייניהם, ואז מפסיקים לתפילת המנחה — עוזבים את הכול והולכים להתפלל. בכך יש חשיבות גדולה מאוד, יותר משחרית וערבית.
כעת נראה מה מרומז בדברי חז"ל "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה". "לעולם" — עבודת האדם בעולם; מה נדרש מן האדם בעולם? "יהא אדם" [נקודה] — לעולם עליך להיות אדם. ומהו הפירוש "להיות אדם"?
"אדם" הוא כינוי של מעלה למי שיש בו שלמות בשכל ובמידות; ובלשון הפתגם, ששכלו המאיר פועל במידותיו. הוא אדם בעל שלמות נפשית, מידות מתוקנות ושכל טוב, והשכל מאיר ופועל במידות — וזהו השלב שבו אפשר לקבל את הכינוי "אדם". אם כן, תחילה: "לעולם יהא אדם" — מה עליך לעשות בעולם? להיות אדם.
המילה הבאה — "זהיר". אם אתה אדם, אתה "זהיר"; ולא מלשון זהירות, אלא מלשון זוהר. אם אתה אדם, מאיר אצלך העיקר והתכלית שבנשמתך. ובלשון אדמו"ר הזקן — התגברות הצורה על החומר. יש קונפליקט בין הנשמה, הנקראת "צורה", לבין טרדות העולם, שהן "החומר"; ומכיוון שאתה אדם, הצורה גוברת על החומר.
והיכן ניכר הדבר? בתפילת המנחה. אם בתפילת המנחה, באמצע היום, אתה מסוגל לעזוב את כל ענייניך ועיסוקיך והולך להתפלל מנחה — סימן שאצלך גוברת הצורה ולא החומר, אצלך עיקר הנשמה. וזהו מי שאפשר לכנותו "אדם".
זהו שאמר אדמו"ר הזקן: "לעולם יהא אדם זהיר" — והיכן רואים זאת? בתפילת המנחה. זהו כל הפתגם. ולכן רצה רבי יצחק שאול קודם כול להתפלל מנחה, ואחר כך עזב "ליום טוב", ונסע הביתה לעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, ברצון. ישתבח שמו.