"חדר" השמונים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום חמישי י"ג אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, "תצווה", חמישי, עם פירוש רש"י. תהילים, י"ג בחודש, אומרים מפרק ס"ט עד פרק ע"א ועד בכלל. תניא, בפרק כ"ט, מהמילה "ובפרט", עד סיום בעמוד שבעים ושתיים במילים "נגדי תמיד".
ביום זה, י"ג אדר א', שהוא ערב פורים קטן, מובאת ההנהגה הכתובה בשולחן ערוך: "במנחה אין אומרים תחנון". וכפי שכותב אדמו"ר הזקן בסידורו, שבערב פורים קטן אין אומרים תחנון.
לאחר מכן בא פתגם קצר, שמקורו ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בי"ז מנחם אב תכ"ג [כך במקור]. המכתב הוא לחסיד בשם מנחם מנדל מיעקב, שהתגורר בתל אביב, ובו מעורר אותו הרבי הריי"צ ללמד חסידות ברבים.
הרבי הריי"צ מקדים ואומר לו שיש שני סוגי אנשים: יש אנשים שכל עיסוקם בחיים הוא כלפי עצמם בלבד, וגם אם לעתים משקיע אחד מהם ללמוד עם הזולת — הרי זה אף הוא לטובת עצמו. לעומתם, יש אדם שיש לו רגש טוב, ומה שטוב לו הוא רוצה לתת גם לזולת, שגם מישהו אחר ייהנה מטוב זה.
הוא מסיים ואומר שגישה זו היא מיסודי דרכי החסידות, שרבותינו הקדושים הורו לנו שכך צריך להיות. ומוסיף שמאביו, הרבי הרש"ב, שמע פעמים רבות בשבחם של העוסקים בלימוד חסידות ברבים, ושיש בידו הרבה רשימות וסיפורים בנושא זה.
ואז בא הפתגם ששמע פעם מאביו. המקור ביידיש, ובתרגום: אמר האב שאצלו הדבר ברור, שכאשר יהודי חסידי יושב בבית המדרש, או חוזר דברי חסידות ברבים, "איז א שמחה ביי די זיידעס" — יש שמחה אצל הסבים. "הסבים", בפשטות, הם הסבים של הרבי הריי"צ, כלומר הדבר הוא שמחה אצל רבותינו נשיאינו — אצל אדמו"ר הזקן ואצל כל הרביים; שמחה גדולה.
"און זייט שמחה" — ומתוך שהם שמחים מכך שיושב יהודי ואומר חסידות ברבים, השמחה שלהם מכילה שפע כה רב, עד ש"איז מספיק" — שהוא מספיק "פאר עם, פאר זיינע קינדער און קינדס קינדער" — עבורו, עבור ילדיו ועבור נכדיו, רוב טוב בגשמיות וברוחניות. זו אמירתו של הרבי הריי"צ בשם אביו, עד כמה העניין של אמירת חסידות ברבים הוא המפתח להשפעות גדולות.
מכתב זה הוא מכתב חשוב, שמתוכו לקח הרבי עוד שני פתגמים בהיום-יום שיבואו בהמשך. הכל נלקח מאותו מכתב קצר שכתב הרבי הריי"צ — עד כמה חשוב העניין של הפצת חסידות ברבים, שהוא מפתח של שפע לכל עניין.