"חדר" השבעים ושמונה בהיכל היום-יום.
שבת ח' אדר א' ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, סיום פרשת תרומה, שביעי עם פירוש רש"י. תהילים, ח' בחודש, פרק מ"ד עד פרק מ"ח ועד בכלל. תניא, היום מתחילים פרק כ"ח, מהמילה הראשונה "ואפילו", עד הקטע המסתיים במילים "ממש עמו".
בפתגם היומי מובאים סיפור ופתגם מעניינים וחשובים מאוד של אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן בחר מלמד — הנקרא "מלמד מליוזנא" — שילמד עם בנו, כפי שנראה בפירוט שבפתגם עצמו. וכשבחר את המלמד, כך תיאר; ומביא הרבה ראיות שזהו דבר המקובל רבי מפי רבי בסדר הדברים.
אדמו"ר הזקן ראה לנכון לדבר עם המלמד על אחריותו הגדולה כמלמד, שהוא בעצם נותן את המזון הרוחני לנפשו של הילד; שכן בכך שהוא מספר לילד סיפורי תורה בקדושה ובחיות אלוקית, הוא קובע בלב הילד אהבת השם ויראת השם. והוא הדריך אותו כיצד לעשות זאת.
נעיין בתחילת הפתגם. המקור ביידיש, ובתרגום: אדמו"ר הזקן קרא פעם לחדרו אברך מתלמידי המגיד, ואמר לו — בניגון, כידוע שאדמו"ר הזקן היה אומר דברים רבים במנגינה מסוימת — כך:
אמר לו אדמו"ר הזקן: עליי מוטלת מצוות "ולימדתם אותם את בניכם", כלומר עליי ללמד תורה את בני; ועליך מוטלת מצווה לזון ולפרנס את בני ביתך. הבה נעשה בינינו חליפין: אני אתן לך כסף שתוכל לקיים את מצוותך ולזון ולפרנס את בני ביתך, ואתה תלמד תורה עם בני.
מי היה הבן הזה? לאדמו"ר הזקן היו כמה בנים, ולכן הוא מציין: "דאס איז געווען דער מיטעלער רבי" — זהו האדמו"ר האמצעי.
המשך הסיפור, שאינו מופיע כאן: המלמד היה פיקח, ואמר לאדמו"ר הזקן — "את החלק שאתה רוצה לתת בעסקה, לתת לי כסף שאוכל לזון את בני ביתי, אתה יודע בדיוק מה עליך לתת, ואין כאן הרבה מה לדעת. אבל את החלק שאתה מבקש ממני, שאלמד את בנך — איני יודע כיצד עושים זאת. עליי לקבל הדרכה כיצד מקיימים את 'ושיננתם לבניך'."
על כך משיב לו אדמו"ר הזקן ומדריך אותו מה עליו לעשות. וכפי שמבואר גם במכתבי הרבי הריי"צ, הוא הדגיש שבלימוד חשוב לא רק תוכן הסיפורים; כשלומדים עם ילד יש ללמדו גם את קדושתן של אותיות התורה. יש את הניקוד, שהוא עניין בפני עצמו, ויש את האותיות עצמן — ללמדו לא רק כיצד מבטאים את האות, אלא שיראה גם את צורתה החיצונית והטכנית, כיצד היא כתובה; ואף בצורת האות טמונים משמעות ומסר רב. התייחסות זו לאותיות נותנת יחס של קדושה ורוממות לדבר קדוש.
ואז נראה מה הוא משיב לו, ואומר: "און דעמאלט האט דער רבי מבאר געווען דעם סדר הלימוד" — ואז ביאר לפניו אדמו"ר הזקן את סדר הלימוד, כתוצאה מהשאלה שהמלמד שאל.
מה היה שמו של המלמד? איננו יודעים; אנו יודעים רק שנינו של אותו מלמד, ששמו היה רב ברול בן פסח, היה המלמד של הרבי הריי"צ. כלומר, המלמד של הרבי הריי"צ היה נינו של המלמד שלימד את האדמו"ר האמצעי.
ואז הביא לו את סדר הלימוד, ואמר: אל"ף-בי"ת. הדבר הראשון שלומדים עם ילד הוא האותיות אל"ף-בי"ת. כלומר, קדושת האותיות היא קדושה בפני עצמה, עוד לפני התוכן שהאותיות מבטאות; לעצם האותיות יש להתייחס בקדושה גדולה.
עתה מתייחס אדמו"ר הזקן לאות הראשונה: "וואס איז אן אלף?" — מה זה אל"ף? כשהרבי סיפר פעם את הסיפור, אמר זאת במנגינה כפי שאמר אדמו"ר הזקן. אל"ף — כיצד מתארים אותה? "א פינטעלע פון אויבן, א פינטעלע פון אונטן", והקו באמצע — נקודה למעלה, נקודה למטה, וקו באמצע. זו צורתה החיצונית והטכנית של האות אל"ף. "דאס איז אן אלף" — זו בדיוק אל"ף.
מה משמעות הדבר? לנקודה שלמעלה, לנקודה שלמטה ולקו יש תוכן. "דאס קינד מוז וויסן" — הילד חייב לדעת מהי האל"ף של התורה, במה מתחילים, מהו הדבר הראשון. "איז דער יוד פון אויבן" — הדבר הראשון הוא היו"ד שלמעלה, ה"פינטעלע", והכוונה כמובן לקדוש-ברוך-הוא, שהוא למעלה מהבנתו והשגתו של הנברא, ובא לידי ביטוי בנקודה. כמבואר בתניא (פרק י"ח-י"ט), שהאלוקות באה לידי ביטוי בספירת החכמה, המרומזת באות יו"ד, האות הראשונה של שם הוי'. היו"ד היא הנקודה המבטאת את ההפשטה האלוקית — זו הנקודה שלמעלה.
"דער יוד פון אונטן" — ויש את היו"ד שלמטה, הרומזת ליהודי, שכן ביידיש יהודי הוא "איד", ו"איד" ו"יוד" דומות מאוד בצליל. ישנה היו"ד, ה"פינטעלע" שלמעלה — זהו הקדוש-ברוך-הוא, וישנה היו"ד שלמטה — זהו היהודי. וכיצד יכול היהודי לקבל ולהתחבר ליו"ד שלמעלה? כפי שביאר הרבי פעם באחת השיחות — כיצד יכול יהודי לקבל את האין-סוף המופשט והאלוקי לתוך כליו? "מיט דעם קו פון אמונה וואס באהעפט זיי" — יש קו של אמונה המאחד ומחבר בין הנקודה העליונה לנקודה התחתונה. זה מה שאדמו"ר הזקן אמר לו, וזה מה שיש להחדיר לילד בתחילת הלימוד. זו גרסה אחת, ולפיה היו"ד העליונה היא הקדוש-ברוך-הוא, והיו"ד התחתונה היא נשמת היהודי.
"נאך א נוסח" — יש נוסח נוסף למה שאמר אדמו"ר הזקן, ולפיו היו"ד העליונה והיו"ד התחתונה מקבלות משמעות שונה מעט. לפי הנוסח הראשון, כאמור, היו"ד העליונה היא הקדוש-ברוך-הוא; ואילו לפי הנוסח השני שתי היו"דים, העליונה והתחתונה כאחת, הן היהודי — אלא שביהודי עצמו יש שני חלקים. יש את החלק שהוא היו"ד שלמעלה, זו הנשמה; ו"דער איד למטה דאס איז א גוף" — היהודי שלמטה, כפי שהוא מצוי לא כנשמה מופשטת אלא כשנשמתו בתוך הגוף — זו היו"ד שלמטה, ה"איד" שיש לו כאן למטה.
ומה מחבר בין הנשמה ובין היהודי כפי שהוא מצוי כאן למטה בגוף? קו של יראת-שמים. באמצע יש קו של יראת-שמים, המחבר את הנשמה לגוף ומגלה את האמת הנשמתית בתוך היהודי כפי שהוא חי בעולם הזה. יש לך יראת-שמים — אתה חי כיהודי, על פי רצון השם; זהו החיבור בין הנשמה לגוף. אלו הן שתי הנוסחאות שבהן ביאר אדמו"ר הזקן כיצד מתחילים בחינוכו של ילד יהודי טהור.