"חדר" השבעים ואחד בהיכל היום-יום.
שבת אדר א', שבת ראש חודש, ה'תש"ג.
עוד לפני שניכנס לתוכן היום, יש דבר מעניין בכותרת. שנת ה'ת"ש [במקור תש"ג] היא, כפי שרואים, שנה מעוברת, ויש כאן שינוי בולט מאוד בין הכינוי לאדר הראשון לכינוי לאדר השני: כשמדובר באדר הראשון, נכתב הלשון "אדר א'", ואילו באדר השני, לכל אורך החודש, הלשון בכותרת הוא "אדר שני".
הרב זליקסון, שהיה מן הראשונים שהחלו לעיין בדיוקי היום-יום, שאל את הרבי על כך בשנת תרס"מ א' [כך במקור]; הוא הכניס פתק לרבי ושאל: מדוע אין אחידות בין כינויי החודשים? שיהיה כתוב בשניהם "אדר א'" או "אדר ראשון" ו"אדר שני". מדוע באדר הראשון כותב הרבי "אדר א'", ובאדר השני "אדר שני"? מה טעם השינוי?
הרבי השיב לו תשובה הכוללת שלושה חלקים, ומעניין שכעבור שבועיים, בהתוועדות שבת מברכים אדר, התייחס הרבי לשאלה זו גם בהתוועדות. אומַר את תוכן הדברים, לא מילה במילה. ראשית, אומר הרבי שהשאלה אינה חזקה, שכן רגיל במקומות רבים לכתוב אפילו על ספרים "חלק א'", ולאחר מכן "חלק שני, שלישי ורביעי"; אין זו שאלה גדולה כל כך, ואין לדייק בזה כל כך, אף שאולי באמת היה ראוי לכתוב "ראשון" ו"שני". שנית, אומר הרבי, התבונן בימי הבריאה: בבריאת העולם היום הראשון נקרא "יום אחד", ולאחר מכן "שני, שלישי ורביעי". שלישית, כותב הרבי, ייתכן בהחלט מצב שבתחילה היה "אדר אחד" — א' מלשון אחד — ועדיין לא ידעו אם בית הדין יעבר את השנה ויהיה "שני" או לא; ייתכן שבאמצע החודש מתאסף בית הדין ומחליט לעבר את השנה, ואז השני הוא "אדר שני", אך הראשון אולי אינו נקרא "ראשון" אלא "אחד".
כעבור חודש, כפי שהזכרתי, כשהתוועד הרבי בשבת מברכים אדר א' בתרס"מ א', התייחס לשאלה ואמר "עשו שאלה ועשו עני וכו'". הרבי אמר שאפשר לענות על כך ברוח של עניני משיח, ולומר נקודה הפוכה מעט ממה שאמר בתשובה: ייתכן שבית הדין יתכנס באדר הראשון ויחליט שלא לעבר את השנה, וממילא יצא שיהיה רק "אדר א'", אחד. כלומר, הדבר יכול להתגלגל לשני כיוונים. לכן, כשנמצאים בשנה מעוברת ובאדר הראשון, קוראים לו "אדר א'", שכן יכול להיות אחד משניים: או שהחודש הבא יהיה ניסן ולא יהיה אדר שני, או שאכן יהיה אדר שני, ורק אז ייוודע שזהו "שני". לכן הלשון הוא "אדר א'". זו ההתייחסות לכותרת בלבד.
שיעורים: חומש, משפטים, שביעי עם פירוש רש"י. תהילים, א' בחודש, מתחילים מההתחלה, מפרק א' עד פרק ט' ועד בכלל. תניא, ביום הזה מתחילים פרק חדש, פרק כ"ו, מהמילה הראשונה "ברם", ומסיימים במילים "העצם כנ"ל".
לפני תחילת הפתגם יש כאן ציטוט קצר מתוך התיקונים של הרבי הרש"ב על ספר היום-יום. הרבי, לכל אורך היום-יום, מעתיק בעקביות את תיקוני הרבי הרש"ב, בכל פעם בהתאם לשבוע שבו לומדים את הפרשה החסידית השבועית. כאן מכניס הרבי תיקון על מאמר שבפרשת משפטים בתורה אור: תורה אור, דיבור המתחיל "לא תהיה משכלה" — פסוק מפרשת משפטים — "סעיף המתחיל והנה אחר". כפי שהזכרנו בפעמים קודמות, בתורה אור אין חלוקת סעיפים לפי אותיות אלא לפי קטעים, ולכן נכתב "סעיף המתחיל" במילים אלו.
הסעיף שם מדבר על יהודי: יש מצב שיש לו אהבת השם ויראת השם, ויש מצב שאין לו. האדמו"ר האמצעי מסביר, שכאשר אין ליהודי אהבת השם, כינויו "חנה", כלשון הפסוק "ולחנה לא היו ילדים" — ו"ילדים" הם אהבה ויראה. ומה קורה אז? הפסוק אומר "ותתפלל חנה על הוי'". האדמו"ר האמצעי מדייק: מהו "על הוי'"? הוא מסביר ש"הוי'" כאן הוא מלשון הוויית העולם — העולם מתהווה מאין ליש; היהודי צריך להתבונן בבחינה שלמעלה מהוויית העולם, והתבוננות זו תוביל אותו להתמסרות מוחלטת לאלוקות. הלשון במאמר הוא "במסירות נפש", והמילה הבאה היא ראשי-תיבות: בית, פית, בית, פה, עין. כאן מגיע הרבי ומפענח את ראשי-התיבות: פירושם "בפנימיות עצמותו" — כלומר, היהודי מוסר את נפשו באופן שהוא מתאחד לגמרי ומגיע להתמסרות בפנימיות עצמותו. זו הגהת הרבי על עניין זה.
עתה נעיין בתוכן הפתגם עצמו. מקורו ממכתב של הרבי הריי"צ, שכתבוֹ בחודש אלול תכ"ה [כך במקור]. במכתב מופיעים שני פירושים לפסוק "יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב". פסוק זה, כידוע, נאמר בפרק "ברכי נפשי" שאומרים בראש חודש — וזהו הקשר בין הפתגם ליום זה, ראש חודש אדר א'.
שני הפירושים מסבירים בעבודת השם את המילה "יצא". הפירוש הראשון אומר שהכוונה ל"אדם" — לנשמה — וה"יצא" הוא שהנשמה יוצאת מהעולם העליון לרדת לתוך הגוף, ולפי זה מתבאר כל רצף הפסוק. הפירוש השני הפוך: "יצא" — שהנשמה יוצאת מן הגוף לעלות בחזרה למעלה, ולפי זה מתבאר כל המשך הפסוק. הפתגם מובא כאן בלא ציון שם אומרו, אך בספר מאמרים יידיש של הרבי הריי"צ מובא פתגם זה בשם הבעל שם טוב.
נעיין בפתגם לפי שני האופנים. הפירוש הראשון, כאמור, מדבר על הנשמה היוצאת מהעולם העליון להתלבש בגוף. נקרא את הלשון: "כתיב: יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב. הנה, כל נשמה בירידתה למטה" — הנשמה יוצאת מהעולם העליון ויורדת למטה כדי להתלבש בגוף — "יש לה מלאכות כלליות ופרטיות". יש לה עבודת השם כללית — סוג עבודה שכותרתה תואמת את כל היהודים, כל הסוגים, כולם; זו כללות עבודתו של אדם בעולם. ויש גם עבודה פרטית — לכל אחד עבודתו האישית והספציפית שהוא, ורק הוא, יעשה, ואינה שייכת לאיש אחר.
על פי זה נבין את הפסוק. "וזהו: יצא אדם לפעלו" — "יצא", כאמור, זו הנשמה היוצאת מאוצר הנשמות לרדת לגוף; "ויציאת הנשמה מעמידתה בשמי רום באוצר הנשמות" — כשהנשמה יוצאת מן המצב שבו הייתה, בשמי רום — "ויורדת למטה", מאוצר הנשמות, "בירידתה מדרגה לדרגה, עד בואה להתלבש בגוף בנפש הטבעית והבהמית". זו יציאתה. ובא הפסוק ואומר "יצא" — שהנשמה יוצאת מאוצר הנשמות להתלבש בגוף — "אדם לפעלו" — בשביל שאדם יפעל בעולם את מה שעליו לפעול.
ומה עליו לפעול בעולם? יש את המלאכות הכלליות — העבודה הכללית השווה אצל כולם, שכותרתה זהה לכולם: "להגביר הצורה על החומר". האדם קיבל גוף חומרי, וקיבל נשמה שהיא הצורה, המהות הפנימית; ועבודתו בעולם היא שהצורה תגבר על החומר, שהרוחניות תגבר על הגשמיות — "להאיר את העולם באור תורה ונר מצוה". כל עבודתו של יהודי בעולם היא להאיר את העולם, להביא בו תורה ומצווה, ולהגביר את הצורה על החומר. זו העבודה הכללית.
ממשיך הפסוק: "ולעבדתו" — שהיא מלאכה פרטית. נוסף על הכותרת הכללית, שבה כולם שווים, יש לכל אחד את חלקתו האישית, במקום ובזמן שבהם עליו לפעול. לכל נשמה עבודה פרטית, "במוחין או במדות כפי טבעה וענינה" — לכל נשמה טבעה, אופייה ועניינה, ובהתאם לזה עליה לפעול את עבודתה.
ומהו סיום הפסוק? "עדי ערב". מהו הפשט לפי זה? אומר הרבי הריי"צ במכתב: "עדי ערב" — כל עוד יש זמן לעשות, כל עוד לא הגיע הערב. "ערב" הוא סיום העבודה, החזרת המפתחות, יציאת הנשמה מכאן. כל עוד האדם חי ונמצא כאן, ימלא עצמו וינצל את הזמן להספיק את המוטל עליו, כמו שכתוב "היום לעשותם". בחלק זה של המכתב מתייחס הרבי הריי"צ למי שכתב לו על יהודי מסוים הקרוב לגיל שמונים, שהחליט לפרוש מכל עסקיו ולשבת כל היום באוהלה של תורה. הרבי מתייחס לדיווח זה ומביא את הפתגם, שתוכנו: כל עוד יש זמן, כל עוד הוא כאן — מצוין, זהו בדיוק מה שהיהודי צריך לעשות.
ואז בא החצי השני של הפתגם, הפירוש השני: "ובעמק הענין ביאור הכתוב" — כיצד ניתן להבין את הפסוק בצורה עמוקה יותר. כאן "יצא" אינו כמו קודם — יציאה מאוצר הנשמות לרדת למטה — אלא להפך: האדם מסיים את עבודתו בעולם ויוצא. ומה עולה בגורלו למעלה? "דקאי על כללות ענין העליה, שנעשה על ידי ירידת הנשמה למטה". הפירוש העמוק יותר הוא שהפסוק מתייחס לאדם שסיים את עבודתו בעולם. ומהו "יצא אדם"? "דבצאת הנשמה מהיותה למטה מלובשת בגוף" — כשהנשמה יוצאת מן הגוף ועולה למעלה — מהו עניינה ועיסוקה בעולם העליון לאחר שסיימה את עבודתה?
אומר הפסוק "לפעלו": היא עוסקת בעולם הבא כאופן התעסקותה בעולם הזה; מה שעשה כאן בעולם — זה מה שיהיה לו למעלה בעולם הבא. ומפרט: "ואם היה קובע עתים לתורה" — אם בעולם הזה הייתה התעסקותו בקביעת עיתים ללימוד תורה, גם למעלה, בגן עדן, בעולם הבא, יהיה באוהלי תורה, בהתאם לפועלו כאן. וממשיך הפסוק: "ולעבדתו" — "אם עסק בעבודתו כראוי", אם עשה את עבודתו כראוי והשלים את שליחותו, אזי "עדי ערב". ומהו כאן "עדי ערב"? עלייתו "עדי ערב" — "ערב" כאן מלשון "עריבות" ו"נעימות", שנשמתו עולה ומתעלה בעילוי אחר עילוי, עד הנועם והעריבות בעצמות אין-סוף ברוך הוא; היא עולה ומגיעה לעריבות המוחלטת והמושלמת למעלה. אלו שני הפירושים בפסוק, והכול פירוש של הבעל שם טוב.
באותו מאמר שהזכרנו, בספר מאמרים יידיש, מביא הרבי הריי"צ פירוש נוסף על פסוק זה, של אדמו"ר הזקן — פירוש קצר. אומר אדמו"ר הזקן: "יצא אדם" — כשאדם יוצא לעשות את עבודתו, "לפעלו" — קודם כול היֵה פועל, כלומר עשֵה בקבלת-עול, כפועל, את מה שאומרים לך לעשות; ואם תעשה כפועל, אזי "ולעבדתו עדי ערב" — בעבודתך תתחיל לקבל עריבות ומתיקות, ותהיה לך שמחה ותענוג. אם תתחיל בקבלת-עול, לבסוף תהיה לך עריבות בעבודה.
לסיום, נראה את הקשר במהלך ספרי הרמב"ם לפתגם היומי. סיימנו את ספר נשים, ועתה אנו נכנסים לספר קדושה, הכולל את הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות והלכות שחיטה. מהו הקשר לפתגם? ראשית, כללות הספר — עוד לפני הפרטים, שאותם נראה בימים הבאים — קשור לכותרת שהזכרנו בפתגם, "להגביר הצורה על החומר"; שכן כל האיסורים שבהם מדובר באיסורי ביאה, במאכלות אסורות ובשחיטה עניינם שהאדם לא ייגרר אחר החומר, אלא יגביר את הצורה על החומר ויתנהג כרצון הקדוש-ברוך-הוא. זהו הקשר הכללי.
ובאופן ספציפי יותר: ידוע שהרמב"ם פותח כל ספר בכותרת שהיא פסוק אחד מהתנ"ך. הפסוק הפותח את ספר קדושה הוא מתהילים: "פעמי הכן באמרתך ואל תשלט בי כל און". פסוק זה מדבר על ה"פעמים" — מלשון צעדים — שהצעדים שאדם הולך יהיו בצורה נכונה. הדבר תואם לכותרת שכאן, "יצא אדם לפעלו" — הצעדים שאתה הולך, מה תפקידך בהם ומה עליך לעשות בהם כראוי. הדבר תואם הן לכותרת הכללית של הספר והן לתוכנו הכללי. את פירוט ההלכות נראה, בעזרת השם, בימים הבאים.