"חדר" השלוש מאות ושניים בהיכל היום-יום.
שבת כ"ה אלול ה'תש"ג.
ביום זה יש לנו את ההנהגות, את שיעורי היום ואת הפתגם. נתחיל תחילה עם ההנהגות.
כבר רואים שינוי בולט, שהסברו יבוא בהמשך: בכל שבת מברכים מופיע בפתגם תחילה שזוהי שבת מברכים החודש הבא — וכאן אין הדבר מופיע בתחילת הפתגם. וזהו גם הנושא שנראה בהמשך הפתגם: מדוע שבת מברכים חודש תשרי אינה כשאר שבתות מברכים שבשנה — לפי שאין אנו מברכים את החודש, אלא הקדוש-ברוך-הוא מברכו. לכן אכן אין מופיע כאן בשורה הראשונה "שבת מברכים".
ואף על פי כן, המנהגים הנהוגים בשבת מברכים נהוגים גם בשבת זו, וכפי שהוא מפרט: "אמירת כל התהילים בהשכמה", כבכל שבת מברכים; ודבר נוסף — "יום התוועדות", כבכל שבת מברכים. אלו המנהגים הנהוגים גם בשבת זו.
ההתייחסות הבאה היא לאמירת הסליחות. כידוע, לפי מנהגנו מתחילים לומר את הסליחות מהשבת שלפני ראש השנה, במידה ויש לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה; בקביעות כזו מתחילים לומר את הסליחות במוצאי שבת. כאן מציין הרבי את זמן אמירת הסליחות: בעיקרון ידוע שאת הסליחות אומרים באשמורת הבוקר, אך היוצא מן הכלל הוא הסליחות הראשונות הנאמרות במוצאי שבת. ובלשונו: "סליחות אחר חצות לילה ובסמוך לה, אבל בשאר הימים - באשמורת הבוקר". כלומר, במוצאי שבת זו של כ"ה אלול אומרים את הסליחות לאחר חצות הלילה, אך בהזדמנות הראשונה שאפשר — מיד בסמוך לחצות; ובשאר הימים אומרים את הסליחות באשמורת הבוקר.
מהי הסיבה שאת הסליחות הראשונות אומרים במוצאי שבת? בפשטות, מפני שהפיוט הנאמר בסליחות הראשונות פותח בקטע "במוצאי מנוחה", המציין את מוצאי השבת; וכיוון שהפיוט מדבר על מוצאי שבת, יש לאומרו במוצאי שבת ולא באשמורת הבוקר. מצד שני, עד חצות הלילה של מוצאי שבת אין אומרים את מידות הרחמים ואת הסליחות, ולכן ממתינים עד לאחר חצות הלילה — אך סמוך לחצות, כדי שיהיה עדיין סמוך לצאת השבת, בעת אמירת הפיוט "במוצאי מנוחה".
דבר נוסף בהנהגה: "כאשר נצבים וילך נפרדות מתחילים למפטיר וכן לשביעי - ש"פ נצבים - ראה נתתי לפניך גו'". כלומר, בשבת זו, כ"ה אלול תש"ג, קוראים ניצבים וילך יחד; אך בשנה שבה קוראים ניצבים וילך בנפרד, מתחילים את המפטיר מהעלייה של השביעי. עליית ההפטרה זהה לעליית השביעי מבין שבע העליות של פרשת ניצבים. בדרך כלל, כידוע, העלייה השביעית מתחילה במקומה, והמפטיר אינו באותו מקום של השביעי אלא לקראת הסוף, בשלושת הפסוקים האחרונים ולעתים יותר. אך בשבת ניצבים אמר הרבי הריי"צ שגם השביעי וגם המפטיר הם באותו מקום בעלייה — בפסוק "ראה נתתי לפניך", פסוק ט"ו בפרק ל', המתחיל "ראה נתתי לפניך היום את החיים"; שם מתחילה גם עליית השביעי וגם עליית המפטיר.
שיעורים: חומש, ביום זה שהוא שבת ניצבים-וילך מחוברות, השיעור היומי הוא שביעי עם פירוש רש"י.
תהילים, בכ"ה בחודש אומרים את חציו של פרק קי"ט — מתחילת הפרק במילה "אשרי" עד סוף אותיות למ"ד במילים "רחבה מצותך מאד". ונוסף על מזמורי יום הכ"ה בחודש, ישנם שלושת הפרקים שמוסיפים בחודש אלול — פרקים ע"ג, ע"ד ו-ע"ה.
תניא, ביום זה מתחילים את אגרת י"ט באגרת הקודש, מתחילת האגרת במילה "עוטה", והשיעור מסתיים בעמוד 254 במילה "דאצילות".
מקורה של האמרה במכתב שכתב הרבי הריי"צ בחודש מנחם-אב שנת תרצ"ה. האמרה מודפסת גם בקובץ המכתבים שבסוף ספר התהילים "אוהל יוסף יצחק". שם מסופר דבר ששמע הרבי הריי"צ מאביו בקיץ תרע"ח, ומעניין שבסיפור זה יש השתלשלות של כל האדמו"רים, רבי מפי רבי.
הרבי הרש"ב סיפר לרבי הריי"צ, שכשהיה ילד שאל את אביו מדוע אין מברכים את החודש בשבוע האחרון של אלול, שהיא שבת מברכים תשרי. הרבי מהר"ש ענה לבנו, הרבי הרש"ב, שגם הוא שאל את אותה שאלה את אביו, הרבי הצמח-צדק; והצמח-צדק ענה שגם הוא שאל את אותה שאלה את אדמו"ר הזקן, ואדמו"ר הזקן ענה לו — וכאן באה התשובה. אדמו"ר הזקן ענה זאת לצמח-צדק, הצמח-צדק סיפר למהר"ש, המהר"ש לרש"ב, הרש"ב לרבי הריי"צ, והרבי מספר זאת כאן בפתגם לכולנו.
וזו הלשון: "אדמו"ר הזקן סיפר: בהיותי במעזריטש שמעתי ממורי ורבי הרב המגיד בשם מורו ורבו הבעש"ט נ"ע". כאן שוב רואים כיצד הפתגם עובר ממש: אדמו"ר הזקן מדגיש ששמעו מהמגיד, והמגיד שמעו מהבעל שם טוב — השתלשלות של כל רבותינו נשיאינו באמרה זו.
על אמרה זו יש ביאורים רבים במהלך השנים; הרבי התייחס אליה בכמה מקומות בלקוטי שיחות וביאר כמה ביטויים ונקודות מתוך הפתגם. לא נעבור על כולם — כדאי לעיין בכל דבר במקומו — אך על כמה מן הבולטים נתייחס. למשל, הרבי שאל: מה נוגע באיזה מקום היה אדמו"ר הזקן כששמע פתגם זה? הרבי מדייק שאמר "בהיותי במעזריטש שמעתי", בשעה שיכול היה לומר סתם "שמעתי בשם מורי ורבי ומהבעל שם טוב". אם כן, מה נוגע "בהיותי במעזריטש"? את המענה נקבל מתוך תוכן הפתגם, שממנו נבין מדוע חשוב להדגיש היכן היה.
ומה אמר? כך אמר: "החודש השביעי", הוא חודש תשרי, שהוא שביעי כשמונים את החודשים לפי המניין שבתורה, שבו ניסן הוא הראשון — "שהוא החודש הראשון לחדשי השנה". אדמו"ר הזקן משתמש כאן באותה לשון שנאמרה בתורה על ניסן, שהוא החודש הראשון; אך כאן, לפי מהלך השנה, ידוע שתשרי נחשב לראשון: הוא שביעי במניין החודשים, אך ראשון בסדר השנה.
"הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא השבת האחרון דחודש אלול" — שבת מברכים תשרי היא ברכה שאנו מקבלים ישירות מהקדוש-ברוך-הוא לבדו; אין אנו, עם ישראל, מברכים את החודש בשבת האחרונה של אלול, אלא הקדוש-ברוך-הוא מברך. "ובכוח זה ישראל מברכים את החדשים יא פעמים בשנה" — כלומר, כל שבתות מברכים שאנו מברכים במהלך השנה נובעות מן הברכה שהקדוש-ברוך-הוא מברך בשבת מברכים תשרי. ברכת הקדוש-ברוך-הוא כוללת בתוכה את כל השנה, כמו הראש הכולל בתוכו את כל האיברים כולם; וכל הברכות שאנו מברכים כל השנה נכללות בראש.
זהו גם הרמז לסיבה שאדמו"ר הזקן הדגיש "בהיותי במעזריטש" — כשהיה עדיין כלול בראש, כתלמיד אצל המגיד, והמגיד אצל הבעל שם טוב. הדגשת הנקודה היא שמדובר כאן במשהו הנמצא עדיין ברמה הכלולה בראש, שכן כל תוכן הפתגם אומר כיצד ברכתנו לכל השנה נמצאת בהתחלתה, כלולה בראש, כלולה בברכה הראשונה.
וזה עונה גם על דיוק נוסף שכאן: שבכוח זה מברכים ישראל את החודשים י"א פעמים בשנה. בדרך כלל זה י"א פעמים בשנה, אך לעתים זה י"ב פעמים, כמו בשנה זו — תש"ג — שהיא שנה מעוברת. לכאורה היה צריך לכתוב שבכוח זה מברכים את כל חודשי השנה, בלא לדייק י"א או י"ב. אלא שגם בשנה מעוברת, החודש המעובר כלול עדיין בתוך אדר, כאילו אדר כולל בתוכו שניים, היורדים ומתפרטים לשניים. כיוון שכאן באים להדגיש כיצד הדברים כלולים בראש, מדברים על החודשים כפי שהם בשורשם, בראש, כפי שהם כלולים בחודש הראשון — ושם הם כלולים כאחד-עשר חודשים. בפועל, בפרטיות, הדבר יורד, ולעתים יורד לשנים-עשר; אך כשהדברים נמצאים בראש, זו הברכה שהקדוש-ברוך-הוא מברך אותנו.
עתה נראה מהי הברכה שהקדוש-ברוך-הוא מברך בשבת מברכים זו. הברכה היא בפרשת השבוע הנקראת בשבת זו: "כתיב אתם נצבים היום" — הפרשה פותחת במילים "אתם ניצבים היום". על איזה יום מדובר? לפי הרמז, "ד'היום' קאי על ראש השנה שהוא יום הדין" — "היום", היום המיוחד והידוע, מרמז לראש השנה. ראש השנה, הנקרא יום הדין, נקרא בתנ"ך "היום", והוכחה לכך מהפסוק בתחילת איוב "וכמ"ש ויהי היום גו'", "ותרגם" אונקלוס מתרגם עליו "והוה יום דין רבא" — יום הדין הגדול, שהכוונה בו לראש השנה. הרי שכאשר הפסוק רוצה לדבר על ראש השנה קורא לו "היום"; וכך גם כאן, "אתם ניצבים היום" מרמז על ראש השנה.
ומהי הכוונה ב"ניצבים"? זו עצמה הברכה. הקדוש-ברוך-הוא אומר לעם ישראל "ו'אתם נצבים', קיימים ועומדים" — אתם חזקים; ביום זה של ראש השנה יש לכם, עם ישראל, תוקף מיוחד, "והיינו שזוכים בדין". אף שזהו יום הדין, אתם ניצבים וזוכים בדין, ואין לכם על מה לחשוש. זו הברכה שהקדוש-ברוך-הוא מברך אותנו. "ובשבת שלפני ראש השנה, שהוא שבת אחרון דחודש אלול, קוראים אז פרשת אתם ניצבים דהוא ברכתו של הקב"ה" — זו הברכה שהוא מברך אותנו, "אתם ניצבים היום". ומתי הוא מברך אותנו? "בשבת מברכים החודש השביעי".
והדיוק מדוע נקרא "השביעי": אין זה רק מלשון מספר סידורי, שהוא שביעי לראשון, אלא המילה "שביעי" עצמה מרמזת שהוא "שהוא המושבע והמשׁביע" — גם מלשון שובע. החודש הזה מלא בכוחות ובשובע, ובכוח להשביע ולהשפיע לכל השנה ולכל חודשיה "ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה". זו מעלת החודש השביעי.
עתה, מדוע באמת אין עם ישראל מברכים את חודש תשרי? רעיון זה מופיע כבר בהלכה, ויש עליו הסבר כללי — כדי לערבב את השטן, שלא יידע מתי ראש חודש. את הרעיון של "לערבב את השטן", ומה שייך בכלל לערבב את השטן, ומנהגים נוספים באותו עניין — אפשר לראות בביאור בלקוטי שיחות חלק כ"ד, בשיחה של הרבי על ראש השנה, שם מסביר באריכות את כל המושג הזה של בלבול השטן, שאחד הגורמים לו הוא אי-ברכת חודש תשרי.