"חדר" השלוש מאות בהיכל היום-יום.
יום חמישי כ"ג אלול ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ניצבים-וילך, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ג בחודש, אומרים מפרק ק"ח עד פרק ק"י כולל; ואת שלושת הפרקים הנוספים בחודש אלול — ביום הזה אומרים ס"ז, ס"ח וס"ט.
תניא, מתחילים ביום הזה ללמוד את אגרת י"ח מ"אגרת הקודש", מהמילה הראשונה "כתיב". השיעור מסתיים בעמוד 252 במילים "בלקוטי אמרים".
מקורו של הסיפור הקצר שביום זה בשיחת הרבי הריי"צ בל"ג בעומר ת"ש. נעיין בלשון הפתגם כפי שהוא מופיע כאן — השונה מעט מהמופיע בספר השיחות ת"ש שלפנינו, וכנראה היתה לרבי הנחה אחרת מאותה התוועדות. על כל פנים, כך מביא הרבי את הסיפור: "ר' משה, בנו של רבינו הזקן, בלמדו - והוא אז כבן ח-יא שנה הסוגיא בשבחן של חכמים בגיטין (סז, א)".
במסכת גיטין (דף ס"ז עמוד א') ישנה סוגיה הנקראת "שבחן של חכמים". הגמרא מספרת שאיסי בן יהודה היה מונה שבחם של חכמים, ואמר על כל אחד מהם שבח מעניין, ורש"י מבאר כל אחד. הוא דיבר בדרך משל על עשרה חכמים: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי טרפון, רבי ישמעאל, רבי עקיבא, רבי יוחנן בן נורי, רבי אלעזר בן עזריה, רבי אלעזר בן יעקב, רבי יוסי, והאחרון — רבי שמעון בר יוחאי.
כשהגיע לרשב"י, לדוגמה, מה אמר עליו? אמר: "טוחן הרבה ומוציא קמעה" — מוציא מעט. כוונתו, כפי שמבאר רש"י: "טוחן הרבה", היינו שלמד המון ושנה הרבה, אך "מוציא" — שוכח — מעט. ומהו "מעט"? מבאר רש"י שאת הדברים שאין הלכה כמותם הוא שוכח; היינו שאם הוא שוכח, אין זה אלא דברים שאינם רלוונטיים. זה היה שבחו של רשב"י.
הגמרא מסיימת שם: "וכן אמר רבי שמעון לתלמידיו: בניי, שנו מידותיי". מהו "שנו מידותיי"? מבאר רש"י: למדו את תורתי. ומסיים: "שמידותיי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא" — תורתי היא מהמובחר שבמובחר מתורתו של רבי עקיבא. "תרומות מתרומות", כידוע שיש תרומה שנותנים ללוי — מעשר ראשון — והלוי מוריד ממנו תרומת מעשר לכהן; מה שהלוי נותן לכהן הוא "תרומה מן התרומה", החלק הברור והמובחר ביותר. ובדרך משל אומר רשב"י שתורתו היא מהשופרא דשופרא של רבי עקיבא. כך הם דברי הגמרא.
נחזור לפתגם: רבי משה למד סוגיה זו, "סוגיה בשבחן של חכמים" שבגיטין דף ס"ז עמוד א'. וכשהגיע לקטע האחרון על רשב"י — "נסתפק במאמר רשב"י שם" — היה לו לילד ספק כיצד להבין את דברי רשב"י "שנו מידותיי. שיש בזה שני פירושים": אופן אחד — "למדו תורתי (כרש"י)" כדברי רש"י שהבאנו, ש"מידותיי" אינו כפשוטו על מידה טובה, אלא משל על התורה שלי; ואופן אחר — "או מידותי כפשוטו": למדו מן המידות שלי, הסתכלו אילו מידות יש לי ולמדו מהן.
הילד — כבן שמונה עד אחת-עשרה, בנו של אדמו"ר הזקן — מתלבט מהו הפירוש. "בתוך כך נכנס רבינו הזקן", הילד לא שיתף את אביו בהתלבטותו, אלא ישב בגמרא וחשב במחשבתו כיצד להבין; אך אדמו"ר הזקן הרגיש בהתלבטותו והשיב לו בלא שנשאל. ואז אמר לו אדמו"ר הזקן "ואמר בניגון, כדרכו בקודש" — שהרבה פעמים, כשרצה אדמו"ר הזקן לומר דבר, אמרו בניגון מיוחד.
וכך אמר לו אביו: "תורה שניתנה לנו כולה מידות טובות, אפילו העונשים שבה" — כל התורה שלנו, בכל מילה שבה, כולה מידות טובות; ואפילו העונשים שבה, שלכאורה הם היפך המידה הטובה, שהרי צריך בהם גבורות וכדומה — "באמת הם חסד וטוב", שכן גם כשמענישים מישהו הדבר לטובתו, והכול טוב.
ועתה משיב לו על מחשבתו: "ושני הפירושים אחד הם, והא בהא תליא" — גם כשאתה מפרש ש"מידותיי" הכוונה לתורה, וגם כשאתה מפרש ש"מידותיי" הכוונה למידות שלי — אותו פירוש הם ומשתלבים זה בזה, וזה תלוי בזה: "אי אפשר להיות מידות טובות בלי תורה, ואי אפשר לתורה בלי מידות טובות". ואם כן, כשרשב"י אומר לתלמידיו "תורתי", ברור שזה כולל גם את מידותיו — אין מידות בלא תורה ואין תורה בלא מידות. זה היה הסיפור עם בנו של אדמו"ר הזקן.
ולסיום אומר הרבי בפתגם: "ככל הנ"ל קרה גם להצמח צדק" — אותו סיפור בדיוק אירע גם לרבי הצמח-צדק, נכדו של אדמו"ר הזקן, "בהיותו כבן ח'-י"א שנה". גם הוא, באותם גילאים, ישב באותה סוגיה והתלבט באותה התלבטות, ונכנס הסבא ואמר לו בדיוק אותו הדבר. זה הפתגם היומי.