"חדר" המאתיים תשעים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום רביעי כ"ב אלול ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ניצבים-וילך, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ב בחודש, אומרים פרקים ק"ו ו-ק"ז, ושלושת הפרקים הנוספים בחודש אלול — ביום זה: ס"ד, ס"ה ו-ס"ו.
תניא, ביום הזה מסיימים את אגרת י"ז. השיעור היומי מתחיל בעמוד 250 במילים "וזהו שאמרו רז"ל", ומסתיים בסיום האגרת במילים "מנוחה כו'".
מקורו של הפתגם הנוכחי במכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"ז מרחשון תרצ"ז. במכתב זה מדבר הרבי הריי"צ על כך שלעתים מוכיחים את הזולת על עניינים שרוצים לתקן בו, או שרוצים שיתנהג טוב יותר וכדומה; ומדגיש שם באריכות, שאם עושים זאת ברבים — הדבר רק מקלקל: מביישים את המוכח, ולא זו בלבד שאין מקרבים אותו, אלא אף אם הוא רוצה להתקרב — מרחיקים ודוחים אותו.
שם הוא אומר, שיש מאמר ד"ה "אם יעלה רוח המושל", וצריך ללמוד מאמר זה כמה וכמה פעמים, שבו מפורטת הדרך בעניין ההוכחה. הרבי הריי"צ מאריך מאוד במכתב בגנות ההתנהגות של "דקירת" הזולת, ומכנה זאת כמי שדוקר בציפורניו — לא דקירה פיזית, אלא שברגע שאדם מבייש את חברו, מוכיחו, או אומר לו דבר פוגע, הרי הוא כמי ששורט ודוקר אותו.
הוא מוסיף שם סיפור מסוים: לעתים אדם שתוי מעט מעבר לרגיל, ומתבטא בביטויים חריפים ומאוסים, והנזק שבכך גדול מאוד.
והסיום הוא בדברים המופיעים בפתגם היומי: "תורת החסידות דורשת כי תחילה להוכחה" — לעתים אכן צריך להוכיח, אך מה צריכה להיות ההקדמה אצל המוכיח קודם ההוכחה? "צריכים להסיר את הצפרניים, לא לדקור". על האדם להסיר תחילה את ציפורניו, כלומר שההוכחה תהיה בלא דקירות ובלא פגיעה, "כי בטופרהא אחידן" ["טופרא" בארמית — ציפורניים, "אחידן" — אחוזים]; הקליפות נאחזות בציפורניים. הציפורניים הן דבר מסוכן שהקליפות נאחזות בו, והן גוררות את האדם לגרום לזולת צער ועגמת נפש. "כל דקירה היא קליפה וסטרא אחרא".
"ואחר נטילת הצפרניים" — לאחר הסרת הציפורניים, כאמור, שקודם ההוכחה צריך להסיר את הציפורניים שלא לדקור. אך יש סדר בהלכה, כמובא בשולחן ערוך: אדם הגוזז את ציפורניו — מה עליו לעשות אחר כך? "צריך להיות הנטילת ידיים".
וגם זאת מבאר הרבי הריי"צ בעבודת הנפש: אם "ציפורניים" הן תנועת הדקירה של הזולת, הרי "נטילת הציפורניים" פירושה הסרת האמוציות שבדקירה. ולאחר מכן, קודם שהולך האדם להוכיח את חברו, עליו לעשות פעולה נוספת — נטילת ידיים. מהו תוכנה של נטילת ידיים, ומה עניינה בעבודת נפשו של המוכיח קודם ההוכחה?
"כמבואר ענינה בדא"ח [בדברי אלוקים חיים]" — מהי משמעות נטילת ידיים? "המשכת המוחין אל המדות". הידיים מסמלות את המידות, כידוע מלשון ה"פתח אליהו": "חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא" — הידיים הן המידות, והמידות הן הרגשות. אם כן, נטילת הידיים עניינה להמשיך את המוחין אל המידות.
במילים פשוטות: כשאתה מוכיח את הזולת, שלא יהיה הדבר מתוך רגשות דוקרים ועוצמתיים, אלא מתוך מוחין — שהם רגועים ומקררים יותר. וכאשר ימשיך האדם את המוחין אל המידות, תיעשה אמירת התוכחה בלא ציפורניים, שהרי גזזן, ומתוך שיקול דעת, שכן המשיך מוחין אל המידות — שזהו תוכן נטילת הידיים — ורק אז יוכל לפעול את עניין התוכחה.
יש גם בפתגם שכבר למדנו בכ"ב באייר עניין הקשור לאותו תוכן — מה צריך להיות קודם התוכחה, כדי שלא ייכשל האדם ולא יגיע לעניין שלילי בכך.