"חדר" המאתיים תשעים וחמישה בהיכל היום-יום.
שבת ח"י אלול ה'תש"ג.
דבר ראשון, יש כאן הנהגה ביחס לבעל הקורא בשבת זו, שבת פרשת תבוא. ידוע שבפרשת תבוא יש דברי תוכחה, כמו בפרשת בחוקותי, ויש מנהגים שונים ביחס לעלייה לתורה בפסוקי התוכחה — הן בפרשת בחוקותי והן בשבת תבוא. לדוגמה, הרמ"א כותב ביחס לעלייה שבה התוכחה "יעלה מי שירצה", ויש מפרשים שכוונתו שהגבאי יכריז "יעלה מי שירצה", ואם אף אחד לא יתנדב — יעלה הבעל קורא מעצמו. יש קהילות שנוהגות ששמש בית הכנסת עולה לעלייה זו של התוכחה. על כך מציין הרבי בפתגם היומי כדבר ראשון: "לשישי עולה הבעל קורא, ומעצמו". המנהג אצלנו שבתוכחה עולה מי שקורא בתורה, ולא שמעלים אותו ומכריזים את שמו, אלא הוא עולה מעצמו לעלייה זו.
שיעורים: חומש, תבוא, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, מצד י"ח בחודש יש לנו את שני הפרקים פ"ח ו-פ"ט, ושלושת הפרקים שמוסיפים בחודש אלול הם פרקים נ"ב, נ"ג ו-נ"ד.
תניא, ביום הזה מסיימים את אגרת ט"ו. השיעור היומי מתחיל בעמוד ק"כ במילים "והנה כל זה", עד סיום האגרת במילים "שיתבאר במקומו".
הפתגם היומי מחולק לשניים. בקטע הראשון מציין הרבי ציוני דרך — דברים חשובים בהיסטוריה החסידית שאירעו ביום זה, ח"י אלול; ולאחר מכן בא פתגם שמימי מעניין. נתחיל מציוני הדרך הראשונים, המתייחסים לבעל שם טוב. הרבי אומר: "יום הולדת את הבעש"ט" — הבעל שם טוב נולד ביום זה, ח"י אלול, "בשנת נח"ת". "יום שנתגלה אליו מורו ורבו הקדוש" — ידוע שהתגלה אל הבעל שם טוב הנביא אחיה השילוני, שהיה מורו ורבו, וזה היה בשנת "תפ"ד". ו"יום שנתגלה הבעש"ט" — היום שבו התגלה הבעל שם טוב לרבים כדי שיכירוהו ויפעל וכו', והיה זה בשנת "תצ"ד". שלושת הדברים אירעו באותו תאריך, ח"י אלול, בשנים שונות.
מקורם של ציוני דרך אלו הוא בהתוועדות של הרבי הריי"צ בכ' מרחשון תרצ"ג. שם אומר הרבי הריי"צ שהבעל שם טוב נולד בח"י אלול תנ"ח, ומוסיף: "הסימן הוא שנת נחת" — תנ"ח אותיות "נחת". והוא מביא שיש מכתב שכתב הבעל שם טוב לצדיק הידוע רבי יעקב יוסף, בעל ה"תולדות", ובו כתב על עצמו — ומתוכו אנו יודעים את הסדר. הבעל שם טוב כתב על עצמו שכאשר מלאו לו בדיוק עשרים ושש שנה, בח"י אלול תפ"ד, בעיר אקופ, בחצות הלילה, התגלה אליו מורו ורבו אחיה השילוני. הוא התחיל ללמוד עמו תורה מפרשת בראשית, והלימוד נמשך עשר שנים — עד שסיימו את כל חמישה חומשי תורה. וכשהיה הבעל שם טוב בן שלושים ושש, בדיוק בתאריך ח"י אלול, התגלה הבעל שם טוב.
בהמשך מביא הרבי הריי"צ שחסידים היו מספרים בשם רבי מנחם מענדל מוויטבסק רמז נוסף לשנת תנ"ח: תנ"ח אותיות "נחת" ו"חתן" — כשנולד הבעל שם טוב, נולד אדם גדול כזה, שהיה בבחינת "חת"ן" [במשמעות ירידה "חות דרגא"], דהיינו ירד למטה לעולם, וגם "נחת", עשה נחת רוח גדולה למטה ולמעלה, כי התחיל סדר עבודה חדש בעולם. עוד מביא בשם רבי מרדכי מצ'רנוביל, שהבעל שם טוב נולד ביום זה בגופו, בנפשו וברוחו: "בגופו" — שנשמתו ירדה לעולם; "בנפשו" — שביום זה התגלה אליו מורו ורבו אחיה השילוני; "וברוחו" — שביום זה התגלה לעולם.
נראה את ההמשך. לאחר שציין את שלושת הדברים שאירעו לבעל שם טוב ביום זה, אומר הרבי דבר נוסף שאירע בח"י אלול: "יום הולדת את רבנו הזקן" — אדמו"ר הזקן נולד גם הוא באותו יום, ח"י אלול, בשנת "תק"ה". גם בעניין זה מעניין שבמשך שנים רבות היתה מסורת שונה, שסברה שאדמו"ר הזקן נולד בתק"ז, והרבי הריי"צ הוא שקבע שהנכון הוא שנולד בתק"ה ולא בתק"ז.
פעם כתב הרבי מכתב בתשי"ט ליהודי ששאל כיצד ייתכן חוסר בהירות כזה על שנת לידתו של אדמו"ר הזקן. הרבי מאריך עמו ומסביר, שבתקופה הראשונה היו מעטים החוקרים שדנו בהיסטוריה של ימי החסידות, ובאותן תקופות אפילו תעודות של שנות לידה לא היו מן הדברים הקבועים והמדויקים; לעתים אף היו מסלפים במכוון את גיל הילד או הילדה שנולדו מסיבות שונות, כשרצו להרוויח משהו בענייני הממשלה. לכן, זה שנתקלו בשנה מסוימת וכולם העתיקו אותה, אין פירושו שזה הדבר הנכון; והמסורת החזקה ביותר היא זו העוברת במשפחה, אצל רבותינו נשיאינו — מה שקבע הרבי הריי"צ, שהוא יום ח"י אלול בשנת תק"ה.
ודרך אגב, הדבר השלישי: הוצאת ספרי החסידות נקראת, כידוע, הוצאת ספרי קה"ת. "קה"ת" רומז לשנת לידת אדמו"ר הזקן, תק"ה, ורמז נוסף — שקהת היה משבט לוי, מי שהיה ממונה לשאת את כלי הקודש. אם כן, המילה "קה"ת" היא גם שנת הלידה תק"ה, וגם הכינוי להוצאת ספרי החסידות.
עתה העיקר, אריכות הפתגם, שהוא דבר שמימי מאוד. נקרא את השורה הראשונה, ואקדים לה הקדמה: "תוכן תורת הבעש"ט" — כאן מובא תוכן מתורה שאמר הבעל שם טוב. ומתי אמר זאת? "בשבת פרשת תבוא ח"י אלול תרנ"ב אחר קבלת שבת". תרנ"ב היא שנה בחיי הרבי הרש"ב, והבעל שם טוב כבר לא היה אז בחיים חיותו בעלמא דין. כיצד, אם כן, יש כאן תוכן של תורת הבעל שם טוב שאמר בח"י אלול תרנ"ב? יש כאן סיפור מעניין מאוד מהרבי הרש"ב, סיפור שמימי וניסי, שאינו כלל בדרך הטבע.
מסופר שם, שבאותה שנה, בתרנ"ב, התחתנה אחותו של הרבי הרש"ב כמה ימים לפני ח"י אלול. הרבי היה כבר רבי ואמר מאמרי חסידות, ומסופר שלפני שהיה אומר מאמר חסידות — מאמר של אביו, הרב מהר"ש — היה רוצה תחילה שהמאמר יתעצם עמו לגמרי, וכל עוד לא הרגיש שהתעצם עם המאמר לא היה אומרו. היה מאמר מסוים שרצה לומר בשבת פרשת תבוא, והרגיש שעדיין לא התעצם עמו, ולכן הלך פעמיים לציון של אביו, לליובאוויטש, לציון הרב מהר"ש, והתייגע מאוד עד שהתעצם עם המאמר.
ואז הוא מספר דבר נפלא: אביו, הרב מהר"ש, התגלה אליו באותה שבת, ח"י אלול תרנ"ב. הרבי אומר שהקדוש-ברוך-הוא לא נשאר בעל חוב — כיוון שהתייגע כל כך על המאמר, התגלה אליו אביו ואמר לו: "בוא, אני רוצה לתת לך [מתנה] — בוא עמי יחד לגן עדן, ונשמע תורה של הבעל שם טוב". הרב מהר"ש לקח את הרבי הרש"ב, בהיותו נשמה בגוף כאן, לטיול בגן עדן, ובאותה שבת שמע שבע תורות בגן עדן בכמה שלבים: אחת שמע לאחר קבלת שבת, אחת שמע מאוחר יותר למחרת ביום, ולאחר מכן סיפר את כל התוכן ששמע בגן עדן. כאן מופיעה התורה הראשונה שאמר הבעל שם טוב בגן עדן — תורה שהמסורת היחידה עליה היא מהרבי הרש"ב, ואינה מופיעה בשום מקום אחר בשם הבעל שם טוב; הרבי הרש"ב שמע אותה מגן עדן בהיותו כאן למטה.
מה אמר הבעל שם טוב? נקרא את הלשון: הבעל שם טוב אמר תורה על הפסוק שבתחילת הפרשה, "והיה כי תבוא אל הארץ", ומתייחס למילים הראשונות של הפסוק ולתחילת הפסוק שאחריו, ומהו תוכנן בעבודת ה'. הבעל שם טוב אומר: "ארץ - לשון מרוצה ולשון רצון" — "ארץ" מלשון "לרוץ", וגם מלשון "רצון", "כדאיתא במדרש". המדרש מביא ש"ארץ" יש לה שתי משמעויות; ולמה נקרא שמה "ארץ"? אומר המדרש: "שרצתה לעשות רצון קונה" — "רצתה" מלשון "לרוץ", ו"רצתה" מלשון "רצון".
ומהו הרמז בפסוק? "כי תבוא אל הארץ" — "כשתשיג את הרצון", דהיינו כשיתעורר בך רצון לעבוד את ה', ובאיזה אופן? באופן של "מרוצה", שיהיה לך רצון עוצמתי ותרצה במרוצה לעשות את רצון ה'. "שהוא מתנה למעלה ובירושה לכל אחד מישראל" רצון זה הוא במתנה לכל יהודי; לכל יהודי יש בפנימיות נפשו רצון לה', אלא שלא תמיד הוא מתעורר. וכשתגיע למצב שהוא יתעורר בך — מה בא הפסוק ואומר לך? בדרך כלל, כשמתעורר הרצון באופן של מרוצה, אדם רוצה לעשות דברים בלי סדר, ברצוא בלי התיישבות; "צריכה להיות העבודה 'וישבת' - "להורידו" בהתישבות" על זה בא הפסוק ואומר: כשיש לך התעוררות גדולה, הדרך הנכונה בעבודת ה' היא לעשות את הדברים בצורה מסודרת מאוד. תמשיך את המרוצה ואת הרצון בצורה מיושבת.
"'ולקחת גו' ושמת בטנא' - להמשיך אורות בכלים" וכפי שאומר הפסוק בהמשך "ולקחת... ושמת בטנא" — שם מדובר על הביכורים, לקחת את הפירות ולשים אותם בטנא. "טנא" הוא כלי, וזהו אותו רעיון: להמשיך את האור בכלים; את ההתלהבות שלך תמשיך בכלים, דהיינו בסדר עבודה מסודר ומדוקדק מאוד. ובמה מתבטאת עבודתו של יהודי לאחר שיש לו מרוצה כזו? ממשיך הפסוק ואומר ""והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך"". פשט הפסוק מדבר על הביכורים — שהולכים עמם לבית המקדש, שהוא "המקום אשר יבחר ה' אלוקיך". ומסביר הבעל שם טוב: "על יהודי לדעת שהילוכו ממקום למקום אינו מיוזמתו אלא מובילים אותו מלמעלה" יהודי צריך תמיד לדעת, שכאשר הוא הולך ממקום למקום — מבקר, עובר דירה, מטייל, לא משנה — אין הוא הולך לבדו לשום מקום; הקדוש-ברוך-הוא מלמעלה מוביל אותו לאן ללכת. כשאתה הולך למקום מסוים, זה משום שהקדוש-ברוך-הוא רצה שתהיה עתה שם. ומה התכלית? "והכונה היא ,לשכן שמו שם, - לפרסם אלוקות במקום שנמצא בו" שהקדוש-ברוך-הוא רוצה שתשכין את שמו שם, שתפרסם אלוקות במקום שאתה נמצא בו. הגעת למקום מסוים — הגעת לשליחות מסוימת. זהו תוכן תורתו הראשונה של הבעל שם טוב שאמר בגן עדן, אחר קבלת שבת.
הסיומת של השורות האחרונות. בגן עדן יש גם סדר של תפילת קבלת שבת ותפילת ערבית, ו"אחר תפילת ערבית חזר עוד הפעם על התורה הקודמת" — הבעל שם טוב חזר על אותה תורה שאמר אחר קבלת שבת, והוסיף בה הדגשה. בתורה הקודמת אמרנו: אם יתעורר בך הרצון, עליך להורידו לכלים; ובתורה השנייה הוסיף — מה עליך לעשות כדי שאכן יתעורר בך רצון זה? לעתים אדם אומר "הלוואי ומתי יהיה לי הרצון הזה?". אומר הבעל שם טוב בתורה שלאחר ערבית: אתה יכול לגרום שיתעורר. ""והוסיף: והיה כי תבוא - בכדי להגיע לרצון כו'" — כדי שתגיע אכן לרצון זה, אם תנהג בדרך זו, "זהו על ידי ש'והלכת אל המקום לשכן שמו שם'": אם תלך אל המקום לשכן שמו שם — זה יגרום לך את גילוי הרצון. זה שונה מן התורה הקודמת: בקודמת אמרנו שיתעורר בך הרצון, ומה תעשה בו — תלך למקום ותדע ותבין מהי שליחותך; ואילו לפי התורה השנייה מתחיל הדבר להיפך — אתה רוצה שיתעורר בך הרצון? "זהו על ידי שו'הלכת אל המקום לשכן שמו שם": תגלה אלוקות בכל מקום. וכיצד עושים זאת? "למסור את הנפש כדי לפרסם שם אלוקות" תמסור את נפשך כדי לפרסם את האלוקות בכל מקום; ואם תדאג באופן כזה לפרסם אלוקות בכל מקום — מה זה יגרום לך? "והיה כי תבוא אל הארץ", יהיה לך רצון פנימי לאלוקות.
ואז סיים הבעל שם טוב: "במה מפרסמים אלוקות", וכיצד בדיוק עושים זאת? "בברכה ופסוק תהלים" כשאתה אומר ברכה במקום, אומר פסוק תהילים במקום — אתה מגלה אלוקות במקום, וזה מעורר בך את הרצון, את ה"והיה כי תבוא אל הארץ". זו דרישת שלום מגן עדן ממש, שהרבי הרש"ב שיתף אותנו וגילה לנו את מה ששמע מהבעל שם טוב.
לסיום, על היום המיוחד הזה, חג ח"י אלול, כדאי לציין: יהודי חסיד כתב פעם לרבי, שהפסוק בתהילים "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" מרמז לח"י אלול בצורה מעניינת. ראשי התיבות של המילים "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" (אמנם לא לפי הסדר) הם בדיוק "ח"י אלול". ואם ניקח את סופי התיבות: "יודו לה' חסדו" — ו', ה', ו', שהם בגימטריה 17, גימטריית "טו"ב"; "ונפלאותיו לבני אדם" — ו', י', ם', אותיות "יום"; ויחד — "יום טוב". דהיינו, ראשי התיבות "ח"י אלול", וסופי התיבות "יום טוב". והרבי הגיב לאותו חסיד, ציין לו מראה מקום המסביר את גודל חסדו של הקדוש-ברוך-הוא, והוסיף לו תשואות חן על ההארה היפה.