"חדר" המאתיים תשעים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום שישי י"ז אלול ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תבוא, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ז בחודש, אומרים מפרק פ"ג עד וכולל פרק פ"ז; ושלושת הפרקים של חודש אלול — אומרים ביום הזה פרק מ"ט, נ' ונ"א.
תניא, ממשיכים ביום הזה את אגרת ט"ו באגרת הקודש. השיעור היומי בעמוד קח, מהמילים "והנה מדות", ומסתיים במילה "מדותיהן".
הפתגם היומי לקוח מיומן שכתב הרבי בחודש אלול תרצ"ד, בהיותו בוורשה. הרבי שמע מהרבי הריי"צ סיפור, רשמו ביומנו, ומביאו כאן בפתגם היומי. נקרא את הפתגם ואז נסביר את תוכנו. "רבנו הזקן היה בעצמו הקורא בתורה" — תמיד היה אדמו"ר הזקן קורא בתורה בבית הכנסת. "פעם אחת לא היה בליאזנא בשבת פרשת תבוא" — פעם אחת, בשבת פרשת תבוא, לא היה אדמו"ר הזקן בעיר ליאזנא.
"ושמע אדמו"ר האמצעי - והוא עודנו נער קודם הבר מצוה - הקריאה מאחר" — כיוון שאדמו"ר הזקן לא היה בעיר, קרא אדם אחר בתורה באותה שבת, ואדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, שהיה אז נער לפני בר מצווה, שמע את קריאת התורה מן הבעל-קורא המחליף. והנה בפרשת תבוא, בדיוק בשיעור החומש של יום שישי י"ז אלול, נמצא החלק המדבר על התוכחה ועל הקללות.
"העגמת נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב" — כאב הנפש שחש אדמו"ר האמצעי מן הקללות הכתובות בתורה בפרשת תבוא גרם לו חולשה וכאב לב חזקים כל כך, "עד שביום הכיפורים הסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות" — יום הכיפורים חל כשלושה שבועות לאחר מכן, ואדמו"ר הזקן הסתפק אם אדמו"ר האמצעי חזק דיו כדי לצום בו, או שמא לא יוכל להתענות מחמת החולשה שגרמה לו הקריאה בתורה.
נקודת הפתגם היא בסיומו: "כששאלו את אדמו"ר האמצעי — הרי בכל שנה קוראים פרשה זו", ואין זו הפעם הראשונה שאתה שומע קריאה זו, ומה קרה השנה שלקחת זאת כה קשה? — "ענה: אז דער טאטע לייענט הערט זיך ניט קיין קללות [=כשאבא קורא, אין שומעים קללות]". כשאבא קורא — הרי כל השנים היה אדמו"ר הזקן קורא בתורה — לא שומעים קללות; זה נשמע אחרת לגמרי.
יש על כך ביאור בלקוטי שיחות, חלק ל', בפרשת נח. הרבי מסביר שהקללות הכתובות בתורה נחשבות ונשמעות כקללות רק כאשר לומדים אותן בעולם הפשט; בעולם הפשט הן אכן קללות. אך אותם פסוקים עצמם, כשלומדים אותם כפי שהם בעולמות העליונים, אינם קללות אלא ברכות גדולות, קדושה וברכות. כשאדמו"ר הזקן היה קורא, שמע אדמו"ר האמצעי בתוך המילים את תוכנן כפי שהוא בעולמות העליונים, שהרי הכול טוב — כפי שאדמו"ר הזקן עצמו כותב במאמר בלקוטי תורה על אחד מפסוקי הקללות: "אבל לפי האמת אינם רק ברכות".
ויש על כך דוגמה שהצמח צדק מציין לסיפור זה, מן הסיפור המפורסם בגמרא במסכת מועד קטן (ט, ב): רבי שמעון בר יוחאי שלח את בנו לקבל ברכה משני חכמים, וכששב אל אביו סיפר מה אמרו לו — דברים שהצטער מהם מאוד. וכה אמרו לו (ובתרגום מן הארמית): "יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, שיחרב ביתך ויתיישב אכסניה שלך, שֻלחנך יהיה מבולבל, ולא תראה שנה חדשה".
הבן חזר הביתה מבולבל מאותם משפטים, ואביו הסביר לו אילו ברכות גדולות בירכוהו. "תזרע ולא תקצור" — שתוליד בנים ולא ימותו. "תכניס ולא תוציא" — שתכניס לביתך כלות ולא ימותו בניך, והכלות יישארו אצלך תמיד ולא יצטרכו לעזוב. "תוציא ולא תכניס" — שתוליד בנות ויחיו עם בעליהן תמיד, ולא יצטרכו לשוב הביתה, כי יחיו בשלום עם בעליהן.
"שיחרב ביתך ויתיישב אכסניה שלך" — העולם הזה נחשב "אכסניה" [מיקום עראי], והבית הוא העולם הבא; והברכה היא שתאריך ימים כאן בעולם הזה. "שֻלחנך יהיה מבולבל" — שיהיו לך בנים ובנות רבים, ותמיד יהיה סביבך המולה. "ולא תראה שנה חדשה" — שלא תמות אשתך ולא תצטרך לשאת אישה חדשה, שכן הנושא אישה חדשה הרי זה כשנה חדשה. הרי שאותן מילים עצמן יכולות לשאת משמעות חיובית מאוד.
מעניין להוסיף, שפעם, בליל שמחת תורה תשמ"ז, דייק הרבי: מדוע לא שאלו את אדמו"ר האמצעי "הרי למדת את הפרשה בעבר", ולמה ייחסו זאת דווקא לקריאת התורה? התשובה היא, שכאשר למד — תמיד למד ברמה גבוהה; אך בשמיעת קריאת התורה צריך לשמוע את פשוטם של כתובים, שהרי בקריאת התורה אין פרשנות ואין שיעור המסביר את העומק, אלא שומעים את הפשט. והחידוש הוא שאדמו"ר האמצעי, אף כששמע את הפשט מאביו — שמע משהו אחר.
ובשבת פרשת תבוא תשמ"ח, שנה לאחר מכן, אמר הרבי, שהלשון "כשאבא קורא" משמעה שכל יהודי צריך להגיע למצב שכאשר ישמע את קריאת התורה, ישמע את "אבא קורא" — ירגיש שהקדוש-ברוך-הוא מדבר כאן, ושדבריו טובים תמיד.
לסיום מעניין להביא עוד אפיזודה מעניינת עם אדמו"ר האמצעי בקשר לקריאת התורה — אותו רעיון, אך בכיוון אחר. כפי שמסופר בספר "רשימות דברים" של הרב חיטריק, פעם אחת נסע אדמו"ר האמצעי בשליחות אביו לעיר אורשה, והתעכב שם בפורים. בקריאת המגילה בבית הכנסת היה נהוג להניח על השולחן קערת כסף, וכל אחד מן המשתתפים היה מניח בה כמה מטבעות כשכר לבעל-הקורא.
אדמו"ר האמצעי הניח מטבע של חמישה רובל — מטבע גדול מאוד. כדי להבין עד כמה: מכל המתפללים יחד התקבל פחות מרובל אחד, והוא לבדו נתן חמישה רובל, יותר מפי חמישה מכל המתפללים. הבעל-קורא הרגיש שלא בנוח מסכום גדול כזה, ואמר: "לא מגיע לי כל כך הרבה, הגזמת בנתינתך". השיב לו אדמו"ר האמצעי: "מגיע לך; סיפור יפה כזה מעולם לא שמעתי כפי ששמעתי היום, ולכן מגיע לך".
המשפיע ר' גרונם מליובאוויטש הסביר את כוונת אדמו"ר האמצעי: כשהיה שומע את המגילה מאביו, שמע סיפור אחר לגמרי, שכן מאביו שמע כיצד הדברים הם בעולמות העליונים; אך סיפור כזה כפי שהוא בפשט — זו הפעם הראשונה ששמעתיו, ולכן מגיעה לך נתינה מיוחדת וגדולה.