"חדר" המאתיים שמונים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום ראשון י"ב אלול ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תבוא. מתחילים פרשה חדשה, פרשת תבוא, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ב בחודש, מפרק ס"ו עד פרק ס"ח כולל. אלו שלושת הפרקים של חודש אלול, ולפי החלוקה של י"ב באלול אומרים פרקים ל"ד, ל"ה ול"ו.
תניא, מתחילים ביום הזה אגרת י"ד, מתחילת האגרת, מהמילה "לעורר". השיעור מסתיים בעמוד 240 במילה "מעלה".
הפתגם היומי מדבר על ההמשך הנקרא "המשך תרע"ב". אקדים כמה מילות רקע לפני שנקרא את הדברים הכתובים באגרת. ראשית, יש מושג במאמרי חסידות הנקרא "המשך", ופירוש המילה כמשמעה: קבוצת מאמרים שנאמרו או נכתבו במשך תקופה ממושכת, הבנויים ברצף מסוים שכל מאמר קשור לקודמו, וכל ההמשך — הקבוצה כולה — מבטא תוכן ורעיון מסוים.
מושג ההמשכים החל אצל אדמו"ר המהר"ש, ולאחר מכן באו ההמשכים המפורסמים של הרבי הרש"ב. אצל הרבי הרש"ב מוכרים שלושה המשכים מפורסמים מאוד: האחד נקרא "המשך רנ"ט" — מאמרי "יום טוב של ראש השנה תרנ"ט" — מאמרים שאמר הרבי במהלך כל שנת תרנ"ט, החל מראש השנה, בעניין אחד. ההמשך השני המפורסם נקרא "יום טוב של ראש השנה תרס"ו" — מאמרים שאמר הרבי הרש"ב במהלך השנים תרס"ו, תרס"ז וקצת מתרס"ח, המשך הכולל שישים ושישה מאמרים.
לאחר מכן בא ההמשך השלישי המפורסם מאוד, שעליו מדובר בפתגם היומי, הנקרא "המשך בשעה שהקדימו תרע"ב" — מאמרים שנאמרו מחג השבועות תרע"ב ובמהלך השנים תרע"ג, תרע"ד, תרע"ה, עד תחילת תרע"ו. באותן שנים נאמרו או נכתבו גם מאמרים אחרים שאינם קשורים להמשך, אך ישנו ההמשך הידוע הנקרא "המשך תער"ב", ועליו מדובר.
אוסיף עוד כמה מילים על ההמשך הנפלא הזה. הרבי דיבר על כך פעם לפני שהדפיסו ברבים, ואמר שההמשך הזה הוא, כידוע, ההמשך הארוך ביותר במאמרי החסידות של הרבי הרש"ב. כפי שנראה בהמשך הפתגם, יש בו מאה ארבעים וארבעה מאמרים ברצף על נושא אחד, וההמשך היה חביב מאוד על הרבי הרש"ב.
הרבי הריי"צ מספר, שבאותה שנה שבה אמר הרבי הרש"ב את המשך תער"ב — שהתחיל בחג השבועות, בקיץ — היה הרבי הריי"צ עם אביו בחורף שקודם לכן במקום הנקרא מנטון, ושם אמר לו הרבי הרש"ב שהוא מקווה שיהיה לו הזמן להתבונן בעניין עמוק וחדש בחסידות. ואכן, בהמשך זה מבוארים עניינים שלא נאמרו ולא הוסברו בשום מקום — המושג של אורות וכלים, כתר ואור הכתר ואריכות, והספירות; עניינים עמוקים ביותר בחסידות הוסברו בהרחבה בהמשך הזה.
יש מקום מעניין שבו מספר הרבי הריי"צ, שראה פעם את אביו הרבי הרש"ב יושב על הספה, שקוע במחשבות כמה שעות בעיניים פקוחות, בלא לשים לב כלל למתרחש סביבו, כמי שנמצא בעולם אחר, ממש בכלות הנפש. עד כדי כך היה שקוע, שלאחר שהתעורר לא ידע איזה יום הוא ובאיזה מקום הוא נמצא — כאילו ירד מעולם אחר. לאחר זמן גילה לו הרבי הרש"ב, שבאותן שעות התבונן בעניינים העמוקים ביותר בחסידות, שהיו היסוד להמשך הידוע של תער"ב.
בהמשך זה, אומר הרבי, יש עניינים שהוא קורא להם "גדולות ונפלאות", אפילו יותר מאשר בהמשך של תרס"ו — שאף הוא ידוע בעניינים עמוקים מאוד — ואילו כאן יש עניינים עמוקים הרבה יותר.
עוד עניין מסתורי ונפלא סובב את הדפסת ההמשך הזה. במשך שנים היה ההמשך בכתב יד — חלקו הגדול בכתב ידו של הרבי הרש"ב — או בהעתקות, ולא היה בתפוצה מסודרת. במשך שנים ביקשו מהרבי שידפיסו, והרבי לא רצה, עד שהגיעה שנת תשל"ז: בהתוועדות י"ט כסלו תשל"ז דיבר הרבי על ההמשך הזה וסיפר סיפור.
הרבי סיפר, שהרבי הריי"צ נסע פעם מביתו, וחיפש על מי יוכל לסמוך להפקיד בידיו את כל כתבי אביו — כתבי היד של המאמרים העמוקים — כדי לקבלם אחר כך בחזרה בשלמות. הרבי מספר, שכנראה לא היתה לרבי הריי"צ ברירה אלא לתת זאת אליו, וקיבל את המאמרים כשומר, כמופקד לשמור עליהם. בין הדברים, אומר הרבי, ראה שבין הכתבים נמצא גם כל המשך תער"ב, כל האור הגדול של הרבי הרש"ב, ולכן — בלשונו — "חטפתי", ולפני שיהיו שאלות ולפני שיאמרו דבר, עשה צילום והעתק מהכול. באותן שנים הצילום לא היה כבימינו — לגשת למכונת צילום ולצלם — אלא עבודה מורכבת מאוד, והרבי אומר שהצילום הזה נמצא ברשותו כל השנים.
הרבי דן אז האם על פי ההלכה היה מותר לו לעשות צילום, שכן לכאורה יש הלכה בשולחן ערוך שאדם המפקיד ספר תורה או ספר אחר אצל חברו — אסור לו לקרוא בו, ואם קרא בו נחשב הדבר "שליחות יד בפיקדון", שאסור לגעת בפיקדון. אך אמר הרבי שכתוב בהלכה, שדברים אמורים כשהפקידו ספר אצל עם הארץ; אבל כשמפקידים ספר אצל תלמיד חכם, ואין לו ספר אחר כמותו אלא זה הספר היחיד — מותר לו לקרוא בו ולהעתיקו, שכן המפקיד ודאי לקח זאת בחשבון, ועל מנת כן הפקיד. הרבי התבטא על עצמו, שאין הדבר נוגע כל כך לגדולתו של התלמיד חכם שקיבל את הפיקדון, אלא בעיקר נוגע לכך שזו היתה דעתו של המפקיד — שיעתיקו; ולכן, אומר הרבי, מותר היה להעתיק, והוא העתיק זאת.
הרבי אומר, ששנים היתה לו טרדה שלא נתנה לו מנוח — שההמשך הזה מונח אצלו בצילום, ואינו מודפס, ואין אותו לאף אחד — והגיע הזמן לגלותו בעולם. אך הרבי התבטא שהיה לו חשש מסוים לגלות אור כזה בעולם, ואחריות עצומה; ולכן אמר שיש לו הצעה: הוא מבקש שהאחריות על הדפסת המשך כזה לא תיפול עליו, אלא על כל החסידים שבעולם, ואפילו על כל היהודים המעוניינים — באופן שכל אחד ייתן דולר אחד בלבד, לא פחות ולא יותר, כהשתתפות בהדפסת ההמשך; אפילו תינוק בן יומו אפשר לשתף בעניין, דולר מכל אחד.
דבר נוסף: הרבי אומר, שבדרך כלל מדפיסים בסוף הספרים הקדשות — לזכות מי הודפס הספר וכו' — ואילו בספר הזה ביקש שלא יהיו הקדשות לאף אחד, שאף אחד לא ייקח על עצמו את האחריות, אלא שיהיה כללי, לכלל החסידים. מעניין: אם תסתכלו, תראו שבכל ספרי החסידות יש "פתח דבר", ובו כתוב שהספר הודפס על פי הוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א, וחתומה עליו "מערכת אוצר החסידים". הספר היחיד בכל ספרי חב"ד שאין בו זאת הוא ספר המשך תרע"ב: בפתח הדבר שלו כתוב "מדפיסים אנו בזה", בלא לציין מי ביקש, ובלא חתימה — כאילו הודפס באופן אנונימי, בלא שם.
ההמשך הודפס בתשל"ז, וחסידים קושרים את כל המאורע שאירע בתשל"ח — עם הרבי בשמיני עצרת, עם ההתקף — לדברים שאמר הרבי, שיש חששות וצריך לראות כיצד לעשות זאת בלא ביטוי מסוים; היינו, האחריות הגדולה מאוד שהוריד הרבי לעולם עם ההמשך הארוך הזה של תרע"ב.
לאחר הקדמה זו נקרא כמה מילים ממה שאומר הרבי על ההמשך הזה: "ההמשך הגדול הידוע בשם 'בשעה שהקדימו' תער"ב". שינוי סדר האותיות — "תער"ב" — הוא מלשון עֲרֵבוּת, ונקרא "בשעה שהקדימו" משום שזהו המאמר שנאמר על לשון חז"ל "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע", שנאמר בחג השבועות. "התחיל כ"ק אאמו"ר [הרש"ב] לאומרו" — מתי התחיל הרבי הרש"ב לאומרו? "יום א' דחג השבועות תרע"ב", בשנת תרע"ב בליובאוויטש. "וסיימו ש"פ וירא תרע"ו" — ההמשך התחיל בתרע"ב ונמשך עד תחילת תרע"ו "ברוסטוב", והסיום הוא "במאמר המתחיל "וה' אמר המכסה אני מאברהם"".
"ובו קמ"ד מאמרים" — מאה ארבעים וארבעה מאמרים — זהו ההמשך הארוך ביותר של הרבי הרש"ב, "ויש בכתובים חלק שני שלא אמרו ולא נחלק למאמרים". כלומר, כל מה שיש כאן הוא מה שנאמר; ויש עוד חלק שלא נאמר אלא רק נכתב. וההבדל בין החלק שנאמר לחלק שלא נאמר: החלק שנאמר נחלק למאמרים, שכן נאמר בתאריכים מסוימים, בכל שבת התקדם; אך החלק שלא נאמר אלא רק נכתב — גם אינו מחולק למאמרים. למעשה הכול מודפס; יש מההמשך הזה שלושה כרכים, והכרך השלישי הוא החלק שלא נאמר, אלא רק נכתב ולא נחלק למאמרים.
הערה אחת: כתוב שסיום המאמר היה בשבת פרשת וירא תרע"ו ברוסטוב, אף שמצד ההיסטוריה בשבת וירא היה הרבי הרש"ב עדיין בליובאוויטש. לכאורה הכוונה שהמשיך בימים שלאחר מכן, כשכבר היה ברוסטוב, ושם סיים את הכתיבה או האמירה של ההמשך שהתחיל בליובאוויטש — שסיומו היה ברוסטוב. זו כנראה הכוונה בציון מקום הסיום של ההמשך.