"חדר" המאתיים שמונים ושישה בהיכל היום-יום.
יום חמישי ט' אלול ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תצא, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, מצד ט' בחודש אומרים מפרק מ"ט עד פרק נ"ד כולל. לצד שלושת הפרקים הנוספים בחודש אלול, מוסיפים ביום הזה את פרקים כ"ה, כ"ו וכ"ז.
תניא, ביום הזה ממשיכים את אגרת י"ב באגרת הקודש. השיעור היומי מתחיל בעמוד קי"ח במילים "הנה מודעת", ומסתיים בעמוד 236, "פעמים ככה כו'".
מקורו של הפתגם היומי במכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"א אדר שני תרצ"ה. הרבי הריי"צ מספר שפעם, בחורף תרע"א, טייל עם אביו, הרבי הרש"ב, ברוסטוב, ובאמצע הטיול ביקש ממנו שיסביר לו את פתגם הבעל שם טוב — שהובא ב"היום-יום" בט' אייר — שכל דבר שיהודי רואה או שומע עליו ללמוד ממנו הוראה בעבודת השם. שאל אפוא הרבי הריי"צ את אביו: כיצד? מהו פשר הדבר?
בתגובתו הראשונה אמר לו הרבי הרש"ב שאין זה דבר קל כלל, והוסיף שאף דבר קשה הוא. כלומר, קשה למדי ללמוד את הנוסחה הזו ש"מכל דבר ללמוד הוראה בעבודת השם", ואין זה דבר קל.
כשטייל עמו פעם נוספת הוסיף הרבי הרש"ב והסביר לו: בדרך כלל, כאשר הדבר נוגע לך, אפשר ללמוד לעשות כל דבר; אם הדבר נוגע לך, יכול אתה לכוון גם אל האמת. ואז סיפר לו שפעם אחת נכנס ליחידות אל אביו — הרבי הרש"ב נכנס אל הרבי מהר"ש — ושאלו על עניין מסוים, כיצד אפשר להגיע אליו, והשיב לו אביו ביחידות.
וכאן מגיע הפתגם היומי, תשובת הרבי מהר"ש. וכך אומר הרבי הריי"צ: "אאזמו"ר [אדוני אבי זקני מורי ורבי, הרבי מהר"ש] אמר בענין ההתבוננות בעומק הדעת בענין קשה ההשגה", שצריך להתבונן בדבר שקשה מאוד להשיגו — וכיצד משיגים אותו? באותה יחידות אמר לבנו, הרבי הרש"ב: "אם הענין נוגע, אזי מבינים ומשיגים בהכי טוב" — אם הדבר נוגע לך ואכפת לך, תבין אותו בצורה הטובה ביותר.
"וראיה מן התורה, בדיני נשים וכו' וטענותיהן שיכולות לטעון" — יש בתורה ובהלכה מקרים שונים המדברים בנשים מסוימות, אפילו שאינן יהודיות לגמרי, כשפחה חרופה וכדומה, ובהם דיונים: אם יטענו כך, ואם יטענו כך. ומי דן בהטענות שלהן, אם הן יגידו ואם לא יגידו "ומדברים בזה התנאים והאמוראים והגאונים" — הדיונים של התנאים מזמן המשנה, של האמוראים מזמן הגמרא, ושל הגאונים בתקופה שלאחר חתימת הגמרא — "שכולם הם בעלי השכלה מופלגה". התנאים והאמוראים היו בעלי השכלה עצומה ושכל עדין, והם אומרים את הטענות האלה.
עתה, "והתורה היא תורת אמת" התורה היא תורת אמת, ומדובר ברעיונות של תורה שאותם אומרים התנאים. ומה הם דנים? על טענות שאותה אישה תטען. אלא שיש להבין: מי היא אותה אישה? האם היא באותה רמה של התנאים והאמוראים? "אבל האשה אינה בערך לטעון טענות אלו" — אותה אישה שמדובר בה אינה בערך כלל לטעון טענות שלשמן דרוש שכל דק של טענת אמורא. כיצד, אם כן, דנים כלל במה שהיא תטען?
מהי התשובה לכך? מסביר הרבי הרש"ב: "אבל האמת היא, דכאשר הענין נוגע, הנה גם חלושי הדעת ממציאים שכלים עמוקים" — כאשר הדבר נוגע ואכפת לך, נוגע לחייך. ייתכן שאותה אישה שפחה חרופה, אך מאחר שהסיפור נוגע לחייה, לפסיקת הלכה בחייה שלה — הדבר נוגע לה, והיא ממציאה שכלים עמוקים ואומרת פתאום רעיונות שכרגיל דרוש תנא כדי לומר סברה כמותם. אך אם הדבר נוגע, גם האיש הפשוט ביותר יעלה את העניין, משום שהוא נוגע לו.
בשיחה בלקוטי שיחות, פרשת תבוא, חלק ל"ד, מביא הרבי את הכלל הידוע שיש דברים שנאמר עליהם שצריך שיעברו ארבעים שנה עד ש"קאי איניש אדעתא דרביה" — שיורד האדם לסוף דעת רבו. ושואל הרבי: מתי צריך ארבעים שנה? בעניין רגיל שלומד מרבו — ייקח הדבר ארבעים שנה. אך אם העניין נוגע לאדם, הוא יכול בזמן קצר להגיע לעומק שדרושות לו בדרך כלל ארבעים שנה. הרבי מוכיח זאת מסיפור בתורה על משה רבנו ועם ישראל: רואים שכאשר הדבר נוגע, הוא מביא אותך אל הרעיון בצורה מהירה ונפלאה. זהו הפתגם היומי.