"חדר" המאתיים שמונים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום שלישי ז' אלול ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, כי-תצא, שלישי עם פירוש רש"י.
תהילים, מצד ז' בחודש אומרים פרק ל"ט עד פרק מ"ג כולל; ומצד שלושת הפרקים ליום שמוסיפים בחודש אלול, בז' אלול אומרים את הפרקים י"ט, כ' וכ"א.
תניא, ממשיכים ביום הזה את אגרת י"ב באגרת הקודש. השיעור היומי מתחיל בעמוד 234 במילים "הנה אתערותא", ומסתיים בעמוד קי"ח במילה "המחייהו".
בפתגם היומי מתייחס הרבי לפסוק שבפרשה "לא יבא פצוע דכא" וגו', ולשאלה כיצד יש לכתוב את המילה "דכא" — האם באל"ף בסופה או בה"א. הרבי מביא: "אדמו"ר הזקן הורה לכתוב פצוע דכא באל"ף לבסוף - ולא בה"א".
מהו טעם הדבר? בהמשך נראה שהרבי מציין לעיין בספר "שארית יהודה", שם מוסבר הטעם. מה ההבדל בין "דכא" בה"א ל"דכא" באל"ף? "דכא" בה"א הוא לשון פועל, ואילו "דכא" באל"ף הוא שם דבר. דוגמה לכך מהכתוב "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח", שבו "דכא" באל"ף הוא שם דבר. וכאן בא הפסוק לתאר מצב — כפירוש רש"י, שנפצעו ונדכאו הביצים שלו — ולכן "דכא" כאן הוא שם דבר ולא לשון פועל, ועל כן צריך להיכתב באל"ף.
הרבי הריי"צ סיפר — והרבי מביא זאת כאן לחיזוק העניין ש"דכא" צריכה להיכתב דווקא באל"ף — מסורות עתיקות של ספרי תורה מדורות קודמים, שאכן כך נכתב הדבר. והוא מביא שתי עדויות.
העדות הראשונה: "בפראג", עירו של המהר"ל, "יש ספר תורה" מיוחד מאוד, "שקבלה בידם שהגיה עזרא הסופר". עזרא הסופר, הידוע מתקופת בית שני, נקרא "הסופר" משום שהיה בקיא מאוד בתורה, עסק רבות בהעתקתה ותיקן תקנות רבות, ולכן נקרא בכינוי הכבוד "הסופר". והם מחזיקים בקבלה שספר תורה זה הגיהו עזרא הסופר — הרי זה ספר שבר-סמכא הגיהו ואישר את הדברים שבו.
הרבי מביא כאן בקצרה סיפור שהיה סביב אותו ספר תורה. פרטי הסיפור אינם ברורים לגמרי ואינם מפורטים במקור, אך כתוב שבשל מעשה שהיה "אין קוראים בו אלא בשמחת תורה" — ספר תורה שאין מוציאים אותו מארון הקודש אלא בשמחת תורה; ובמקור הדברים מוסיפים עוד קטע שאינו כאן, שכשקוראים בו בשמחת תורה קוראים בו ללא ברכה — לא לפניה ולא לאחריה. וכתוב שם "בגלל מעשה שהיה" — ואיני יודע מהו המעשה — "וגוללים אותו תמיד בפרשת שמע", כלומר תמיד גוללים אותו באופן שאם ייפתח יימצא בפרשת ואתחנן, ב"שמע ישראל"; זה המקום שבו ייפתח הספר.
על כל פנים, מספר הרבי הריי"צ: "כשהייתי בפראג בשנת תרס"ח ראיתיה". מסופר שהגבאי אף פחד להוציא את הספר מארון הקודש, אך הרבי הריי"צ לקח והוציא אותה, ברצותו לראות בספר תורה שהגיה עזרא הסופר כיצד כתובה בו המילה "דכא". והוא מציין שראה את הספר, "וכתוב בו "דכא" באל"ף". ספר תורה זה, שהגיהו עזרא הסופר, כתוב בו "דכא" באל"ף — וזה נותן חיזוק לעדות זו, שאכן, כהוראת אדמו"ר הזקן, צריך להיכתב באל"ף.
העדות השנייה קדמה מבחינת השנים לקודמת, אך תחילה הביא הרבי את העדות מן הספר שיש לו מסורת עתיקה יותר, של עזרא הסופר, ועתה הוא מביא עדות נוספת: "כן כשהייתי בוארמאס [בוורמייזא בגרמניה] בשנת תרס"ז" — שנה לפני היותו בפראג — "ראיתי שם ספר תורה, אשר מקובל בידם שכתבו מהר"ם מרוטנבורג".
מהר"ם מרוטנבורג — סיפורו מפורסם. הוא היה מגדולי הראשונים בגרמניה ומאחרוני בעלי התוספות. באותו זמן נחשבו היהודים בגרמניה כעבדים של המלוכה, ונאסר עליהם לעזוב את המקום. מהר"ם מרוטנבורג ארגן קבוצה, ובראשה הוא עצמו, לנסוע לארץ ישראל, דהיינו לעזוב את גרמניה. הוא כבר הצליח לעבור ולהגיע לאיטליה, אך אז תפסוהו כמורד בחוק המדינה, החזירוהו לגרמניה והכניסוהו לכלא. הקיסר הגרמני דרש סכום כספי גבוה מאוד, כופר עצום, כדי לשחררו.
אך מהר"ם מרוטנבורג הורה ליהודים שלא יפדוהו, באומרו שאם ייתנו סכום גבוה, ייתן הדבר תיאבון לתפוס עוד יהודים. משום כך לא הסכים שישחררוהו ונשאר בכלא. יש שם סיפור שביקש משר בית הסוהר שיכניס לו קלפים לכתוב ספר תורה, ולאחר מכן יוכלו למכור את הספר תורה ויהיה להם כסף.
על כל פנים, כתב מהר"ם מרוטנבורג בכלא את ספר התורה. יש שם תיאור ארוך כיצד היה על ספר התורה להגיע אחר כך לקהילה היהודית: לא הצליחו להוציא את הספר מהכלא, והגויים לא הצליחו לגעת בו, ולא היתה ברירה אלא שמהר"ם מרוטנבורג בעצמו יצא מהכלא, בנו תיבה מיוחדת ובה הניחו את ספר התורה, והשליכוהו לים — כדרך שמשה רבנו הונח בתיבה בגלים. יש שם תיאור ארוך כיצד דווקא היהודים הצליחו לקחת את הספר, שכן הגויים והכומר באו ואיש לא הצליח לגעת בו; לבסוף נשארה הקופסה בידי הכומר שלקחה, אך ספר התורה עצמו הגיע לקהילה היהודית בוורמייזא.
ספר תורה זה — עליו מספר הרבי הריי"צ שראהו בשנת תרס"ז — "וגם בו כתוב "דכא" באל"ף", כהוראת אדמו"ר הזקן.
לסיום מציין הרבי לעיין בספרים העוסקים בעניין. הספר הראשון — "ועיין בשארית יהודה", שאת סקירתו הבאנו לפני יומיים בה' אלול, ספר שכתב המהרי"ל, אחיו של אדמו"ר הזקן; והוא מציין ל"שארית יהודה", "יורה דעה סימן ט"ז", שם יש קטע קצר — שתוכנו הובא קודם — המציין את ההבדל בין "דכא" בה"א ל"דכא" באל"ף, אם זה לשון פועל או שם דבר. זהו המקור הראשון המביא מה היתה הוראת אדמו"ר הזקן.
הספר השני — "ודברי נחמיה", ספר שאף אותו הזכרנו בה' אלול, ב"יורה דעה סימן כ"ב"; שם מביא המחבר בעצמו את עדות המהרי"ל בשם אדמו"ר הזקן, וכותב שספר תורה חדש ודאי צריך לעשות כך, ודן האם לתקן ספרים שכבר נכתבו בה"א ולהופכם לאל"ף.
הספר השלישי — "ובס' משנת אברהם", ספר שכתב רבי אברהם בן צבי יפה, אחד מנכדי בעל "הלבושים"; בעמוד הראשון כתוב ששאלותיו ותשובותיו כולן בדיני ספר תורה, ומביא רשימה של הפוסקים שעליהם הוא נשען, ואחד מהם רבי יצחק צדק. "סימן ל"ב" — סימן קצר שכולו דן בעניין "דכא" בה"א או באל"ף — הוא "מציין כמה ספרים הדנים בזה".
זו הנקודה, והרבי מחזק מאוד את העניין. יש מכתב ארוך מהרבי המביא עוד כמה וכמה מקומות וכתבי יד של ספרים עתיקים ותנ"כים שונים; הרבי מציין תנ"ך שהוא כתב יד תימני מלפני 500 שנה, וכל מיני מקורות שכולם באל"ף ולא בה"א. באחת העדויות מביא הרבי על כתב יד של תלמיד הרשב"א, שבו היה כתוב בה"א, ורואים שתיקן זאת לאל"ף. על כל פנים, זו ההוראה הכתובה ביום הזה, כיצד צריך להיכתב בספר תורה בצורה הנכונה.