"חדר" המאתיים שמונים ושניים בהיכל היום-יום.
יום ראשון ה' אלול ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תצא, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, ה' בחודש, מפרק כ"ט עד פרק ל"ד; ולפי השלושה פרקים ביום — בה' בחודש אומרים פרקים י"ג, י"ד וט"ו.
תניא, ביום הזה מתחילים את אגרת י"ב באגרת הקודש, מתחילתה במילה "והיה", והשיעור מסתיים בעמוד קי"ז במילים "מדות לבדן".
הפתגם היומי הוא הנהגה יומית שיש לנהוג בה. נקדים ונאמר שיש דעות שונות מהו הזמן שבו צריך לברך על הטלית-גדול. במה תלויות הדעות? בשיטות השונות בהלכה: באיזה שלב מקיימים את מצוות הטלית-גדול — האם מקיימים את המצווה בשעת העיטוף, או שמא היא חלה רק לאחר העיטוף. נושא זה נידון בסוגיה במסכת מנחות, ויש שם דברי תוספות, ומאופני ההבנה של הדברים נוצרו שתי השיטות.
יש לדעת שיש כלל שברכה תמיד צריך לומר לפני קיום המצווה, וסמוך לה ככל האפשר. כתוצאה מכך נוצרו שיטות שונות מתי בדיוק צריך לברך. וכשמעיינים בדברי אדמו"ר הזקן, רואים הבדל בין מה שכתב בשולחן ערוך לבין מה שכתב לאחר מכן בפסקי הסידור: בשולחן ערוך כתב אדמו"ר הזקן שאת הברכה צריך לומר כשמתחילים את העיטוף, לפני שמסיימים אותו; ואילו בפסקי הסידור פסק שצריך לומר את הברכה לפני שמתחילים את העיטוף.
המנהג שלנו המופיע כאן, כפי ששמע הרבי מהרבי הריי"צ והכניסו בפתגם היומי, הוא כעין פשרה בין מה שכתב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך לבין מה שפסק בסידור. דהיינו, כפי שנראה מיד, מתחילים את הברכה לפני שמתחילים את העיטוף — כמו שכתב בסידור — אך אומרים אותה באיטיות וממשיכים אותה עד סמוך לגמר העיטוף — כמו שכתב בשולחן ערוך — ובכך יוצאים ידי כל השיטות.
נעיין בלשון מבפנים: "מנהגנו בלבישת טלית גדול". מהו המנהג? "מניחים הטלית גדול מקופל על כתף שמאל", הרי לפני שמברכים צריך לוודא שכל הציציות שלמות ולא חסר חוט, כדי שהברכה תהיה כהלכתה. לכן תחילה מניחים את הטלית, מקופלת, על הכתף, "ובודקים הציצית" — בודקים את כל החוטים, שאכן ישנם שלושים ושניים חוטים, ומסדרים את הקשרים שיהיה הכול כראוי.
"בשעת הבדיקה אומרים ברכי נפשי גו'" — תוך כדי בדיקת החוטים ושלמותם אומרים את פסוקי "ברכי נפשי". לאחר שסיימנו את הבדיקה ואנו יודעים שהטלית שלמה, "אחר כך לוקחים הטלית מן הכתף, פושטים אותו" — מורידים אותה מן הכתף ופותחים אותה בשתי הידיים באופן פתוח — "מנשקים שפת הטלית, מחזיר אותו מכנגד פניו לאחוריו": לאחר שפשט אותה היא מול עיניו, ומנשק את שפתה העליונה, ואז מחזירה מכנגד פניו לאחוריו, לכיוון הגב, ועדיין אינו מתעטף.
לפני שמתחיל להתעטף "ומתחיל ברכת להתעטף בציצית", ואומר את הברכה באיטיות תוך כדי פעולת העיטוף. מתי מסיים את הברכה? "סיום הברכה סמוך לכריכת בית כנפות ימין סביב צווארו לאחוריו בצד שמאל". יש לשים לב שכאשר מתעטפים נשארות שתי כנפות בצד ימין ושתי כנפות בצד שמאל.
הרבי מציין "עיין בשארית יהודה" — ספר שחיבר אחיו של אדמו"ר הזקן, רבי יהודה ליב, שהיה רבה של העיר יאנוביץ', בחלק ""אורח חיים" סימן א'", שם הוא דן בנושא. וכן מציין ל"דברי נחמיה" — ספר שכתב רבי נחמיה מדוברובנא, מתלמידיו החסידים של אדמו"ר הזקן (שאף אביו היה כבר חסיד של אדמו"ר הזקן, והוא עצמו זכה בזיווג שני לישא את אחת מנכדות אדמו"ר הזקן), בחלק ""אורח חיים" סימן ט'". שם הם דנים בעניין זה; אך כאן לפנינו הסיכום והקיצור כיצד יש לנהוג בפועל.
נקודה מעניינת לסיום. נאמר כאן שתחילה מניחים את הטלית-גדול מקופלת על הכתף ובודקים את הציצית. בקשר לשלב זה מביא הרבי הריי"צ ב"לקוטי דיבורים" סיפור מעניין. פעם שלח אביו, הרבי הרש"ב, את הרבי הריי"צ לבצע שליחות מורכבת מאוד למען עם ישראל; וכדי שלא ידעו כלל על מטרת נסיעתו, נסע לשם יחד עם הרבנית, שייראה כאילו נסעו לחופשה, בעוד הוא מבקש לפעול פעולה. הוא חזר בלא שהצליח, וכששב פגש את אביו עומד עם הטלית על הכתף באמצע בדיקת הציצית, ואמר לו: "השליחות לא הצליחה".
אמר לו הרבי הרש"ב, תוך כדי שהטלית עליו: "אספר לך סיפור". אדמו"ר הזקן שלח פעם את בנו, האדמו"ר האמצעי, לבצע שליחות מסוימת, ולא הצליח. כששב אל אביו ואמר לאדמו"ר הזקן "לא הצלחתי", היה זה בדיוק בשלב שאדמו"ר הזקן עמד עם הטלית על הכתף באמצע בדיקת הציצית, ואמר לו אדמו"ר הזקן: "תדע לך, שלטלית יש כוח — כפי שכתוב בחסידות, יש לה כוח מקיף, כוח עליון, וכוח לסמא את עיני החיצונים ולבטל את כוחות הקליפה". וכך נתן לו נתינת כוח מחודשת.
נטל האדמו"ר האמצעי את חוטי הציצית של אביו אדמו"ר הזקן, נישקם, ויצא מיד לדרכו חזרה על השליחות — והצליח הצלחה אלוקית מופלאה. כששמע זאת הרבי הרש"ב, עשה מיד כן: נטל את חוטי הציצית של אביו, נישקם, ויצא חזרה למשימה — והצליח בה באופן מופלא ביותר.