"חדר" המאתיים שמונים ואחד בהיכל היום-יום.
שבת ד' אלול ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שופטים, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ד' בחודש, אומרים מפרק כ"ג עד פרק כ"ח כולל; וכן שלושת הפרקים של חודש אלול — ביום הזה אומרים פרקים י', י"א ו-י"ב.
תניא, בד' אלול לומדים את כל אגרת י"א שבאגרת הקודש, האגרת המפורסמת "להשכילך בינה", עד המילה האחרונה "הגנוז", שבה מסתיימת אגרת י"א.
הפתגם היומי מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון הנהגה הקשורה לעלייה לתורה, ובחלק השני — הפתגם עצמו. בהנהגה הקשורה לקריאת התורה מעניין שיש כאן עדכון במנהג: בספר "היום-יום" עצמו, שיצא לאור לראשונה בתש"ג, נכתב המנהג בקיצור רב יותר, וכשיצא לאור בשנית בתשי"ז — לאחר שבתש"ח פרסם הרבי את מנהגי הרבי הריי"צ בעלייה לתורה — עדכן הרבי את המנהג כפי שהוא מופיע לפנינו.
במה מדובר כאן? נכתב רק אופן ההנהגה, בקיצור, בלא הטעמים ומה שמאחוריה. וכך נכתב: "סדר ברכת התורה": כשאדם מקבל עלייה לתורה ובא לברך, כיצד נוהגים בפועל? הביטוי הראשון: "נוגע בטליתו בתחילת הקריאה ובסופה" — לפני שהוא מברך, נוגע בטליתו במקום שבו אמורים להתחיל את קריאת עלייתו, וכן במקום שבו היא עתידה להסתיים.
דבר זה עצמו הוא חידוש, שכן יש בזה דיון רב בספרי ההלכה, בפוסקים ובשו"תים: רבים כותבים שלא לגעת באותיות; יש המתנגדים לנגיעה כלל, ויש האומרים לגעת רק בחלק הלבן ולא באותיות עצמן, מחשש לבעיה. אך כאן נכתב בפועל שכן נוגע, "נושק הטלית במקום שנגע בספר תורה" — לאחר שנגע בספר התורה בהתחלה ובסוף, מנשק את הטלית במקום שבו נגע.
כאן כדאי להוסיף, שהרבי בעצמו נהג — כפי שראינו כל השנים — לגעת שלוש פעמים: תחילה נגע בתחילת הקריאה, אחר כך בסופה, ושוב בהתחלה, ואז נישק. נקודה זו אינה כתובה כאן, ורק מהנהגתו בפועל ראינו שכך נהג הרבי תמיד. [ולהעיר, ששלב זה של הנגיעה והנשיקה בתחילה ובסוף לא הופיע ב"היום-יום" הראשון של תש"ג].
מה נכתב בהמשך? "גולל הספר תורה" — סוגר את ספר התורה. מהו הדגש כאן? יש דיון בגמרא במסכת מגילה, האם המברך יברך כשהספר פתוח או כשהוא סגור; הסוברים שיש לברך כשהספר סגור נימקו זאת בכך שלא יאמרו שהברכות כתובות בתורה. כאן מכריע הרבי שנוהגים שהספר גלול, כלומר מברכים כשהוא סגור.
יתרה מזו, לא די בכך שהספר סגור, אלא "ומפנה פניו קצת" — מפנה מעט את פניו מן הספר, להרחיק עוד יותר ולהראות שההברכות אינן כתובות בספר עצמו. ולאיזה צד מפנה? "לימין". מעניין, שבהגהות הרמ"א נכתב שיש להפנות פניו לשמאל, וכאן מכריע הרבי שיש להפנות פניו לימין, ורק אז מברך; ולאחר הברכה "פותח הספר התורה וקורא בו".
אין כאן התייחסות לסיום. ומה נעשה בסיום? כמנהג המובא במקומות אחרים, אותו רעיון: בסיום נוגע בטלית ומנשק במקום שבו סיימו, ובמקום שבו התחילו — הרבי היה נוגע שוב במקום הסיום — וסוגרים את ספר התורה, ואז מברך. זו ההתייחסות למנהג בעלייה לתורה.
עתה נקרא את הפתגם שבחלק השני. הפתגם עצמו הוא ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בחורף תרצ"ו. ממכתב זה כבר הופיע פתגם ב"היום-יום" — לא מכבר, בכ' תמוז, היה לנו הפתגם על שלושת סוגי ההתבוננויות, שהוא החלק הראשון של אותו מכתב; והפתגם היומי שלפנינו מופיע בהמשך המכתב.
מה נכתב שם? בהמשך המכתב, לאחר שהוא מסביר במה יש להתבונן בסוגי ההתבוננויות השונים, הוא מביא: "במעלת מין האנושי" — כשמתבוננים במעלתו של המין האנושי, המין הנעלה ביותר בבריאה — "ישנם ארבעה תוארים", ארבעה אופנים שבהם מתארים ומגדירים את מין האנושי.
התואר הראשון הוא "אדם". מה מבטא התואר "אדם"? זהו התואר הנעלה ביותר, המבטא את "מעלת המוחין והשכל" — מעלת האדם שיש לו שכל ומוחין. יש אף מקומות שנכתב ש"אדם" הוא שם העצם של אדם הראשון, ולכן במילה "אדם" אין הבדל בין יחיד לרבים — גם כשמדברים על אנשים רבים קוראים בשם "אדם"; אין במילה זו שינוי, שכן היא שם עצם, והוא גם השם הנעלה ביותר.
התואר הנמוך יותר הוא "איש". מה משמעותו? "מעלת הלב והמדות" — במילה "איש" מבטאים את מעלותיו של האדם בכך שיש לו לב רחב ומידות טובות. ולכן, בשונה מ"אדם", השם "איש" הוא שם משתנה — בין זכר לנקבה ובין יחיד לרבים: יש "איש" ויש "אנשים", יש "איש" ויש "אישה"; לא כ"אדם" שהוא שם עצם, אלא "איש" מבטא כבר מעלות ותואר.
הדרגה הבאה — והוא פונה מיד לאחרונה — היא "אנוש", הדרגה הנמוכה ביותר בהגדרת האדם. "אנוש" הוא ביטוי של חיסרון, כמו הפסוק "והנה נַחְלָה מכתי אנוש", או כלשוננו הרגילה "מצב אנוש". מה מבטא הדבר? את "החולשה באחד מהם בשכל או במדות" באחת מהמעלות - אמרנו ש"אדם" הוא תואר המוחין ו"איש" תואר הלב; ו"אנוש", הנמוך שבכולם, מראה שמשהו כאן חלש — או בשכל, או במידות, או בשתיהן. "אנוש" הוא המצב הירוד ביותר.
ואז באה הדרגה הרביעית — "גבר". מהו "גבר"? הוא נמצא מעל "אנוש". שכן "גבר" מלשון התגברות — "מתגבר על עצמו", ומטפל ב"אנוש": הוא מרגיש בבעיה שיש לו, בתחום השכלי או הרגשי, ותפקידו "להסיר המניעות ועיכובים" — להוריד את מה שמונע ומעכב אותו מלגלות את מעלת השכל או מעלת הלב "להשיג אחת המעלות בשכל או במדות", דהיינו שעליו להסיר את המניעות והעיכובים הגורמים לו שלא לקבל את מה שיש בו. אם חסר לו במידע, או שאינו יודע כיצד לחזק את מידותיו, יתאמץ להשיג את אחת המעלות — בשכל או במידות. זהו התואר "גבר", מלשון התגברות. ולכן, כמאמר חז"ל "איש דרכו לכבוש", גם "גבר" הוא כינוי המורה על התגברות מסוימת.
ואם נרצה לסכם את ארבעת התוארים במשפט אחד: "היינו דגבר עוסק עם האנוש להגביהו למעלת איש או אדם" — הגבר לוקח את ה"אנוש" ומטפל בו: או שמצליח להעלותו לדרגת "איש", או שמרוממו עוד יותר לדרגת "אדם".
מהי המסקנה מכל זה? אין אנו לומדים כאן תיאוריה בלבד, שיש דרגות שונות; הנקודה העיקרית שאליה מוביל הרבי הריי"צ מופיעה בשלוש השורות האחרונות: "ומאחר דאפשר לעשות מאנוש - איש או אדם, הרי בהכרח דגם באנוש ישנם כל אותם המעלות שישנם באיש וגם באדם" — אם הגבר יכול לקחת את ה"אנוש" ולהעלותו לבחינת "איש" או אף לדרגת "אדם", הרי בהכרח שגם ב"אנוש" ישנן כל המעלות שב"איש" וב"אדם".
שהרי אילו לאדם שבדרגת "אנוש" לא היה בכוח הפוטנציאל שום יכולת להתרומם, לא היה הגבר מצליח לעשות ממנו מאומה, והיה אבוד. עצם הדבר שבחינת "גבר" יכולה לטפל בבחינת "אנוש" ולהעלותו להיות "איש" או "אדם" — סימן הוא שגם מי שכינויו "אנוש", אין זה אלא מראהו החיצוני; ובפנימיותו יש לו את מעלות השכל והרגש, ורק צריך שיבוא ה"גבר" ויצליח לגלות אצלו את מה שיש בו.