"חדר" המאתיים ושמונים בהיכל היום-יום.
יום שישי ג' אלול ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שופטים, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ג' בחודש: התהילים היומי, מפרק י"ח עד פרק כ"ב כולל; ושלושת פרקי חודש אלול — פרקים ז', ח' ו-ט'.
תניא, ביום הזה מסיימים את האגרת העשירית באגרת הקודש. השיעור מתחיל בעמוד קט"ז במילים "והנה מדת" עד סיום האגרת ב"ח"ו".
הפתגם היומי הוא ממכתב שלפנינו, מתאריך ו' אלול — ויש מקום שהרבי מציין עליו שהוא ג' אלול — משנת תש"ב. במכתב מבאר הרבי הריי"צ בהרחבה גדולה את מעלת הנשמות על המלאכים: אפילו המלאכים העליונים ביותר — מעמד הנשמות גבוה עוד יותר. ואף שהנשמות כה גבוהות, מביא שם הלשון הידוע, שהקדוש-ברוך-הוא מוריד את הנשמה ממקום עליון כזה ומקשר אותה לגוף גשמי כאן למטה. מדוע? כדי שעל ידי התורה והמצוות שתקיים הנשמה כאן למטה, יבררו ויזככו את חומריות העולם ואת גשמיותו.
בהמשך מופיע הנלמד בפתגם היומי. הוא אומר: "המאמין בהשגחה פרטית" — השגחה פרטית היא אחד היסודות שהדגיש הבעל-שם-טוב בתורת החסידות — יהודי המאמין בהשגחה פרטית "יודע כי מה' מצעדי גבר כוננו", שהקדוש-ברוך-הוא מכוון באופן אישי ומתוכנן את צעדיו של כל אחד ואחד, היכן בדיוק יהיה.
ומה קובעת ההשגחה הפרטית? "אשר נשמה זו" — הכוונה לכל אחד מאיתנו, כל נשמה ונשמה — "צריכה לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום פלוני". לכל אדם יש שליחות אישית לתקן מקום ספציפי משלו, שרק הוא יוכל לתקנו. כלשון הנאמר לגבי פרנסה גשמית, "אין אדם נוגע במוכן לחברו" — כך גם לגבי הבירור, שהוא פרנסה רוחנית: אין אדם נוגע במוכן לחברו, ולכל אחד יש את המקום שרק הוא צריך ויכול לבררו.
"ומאות בשנים, או גם משעת בריאת העולם הנה הדבר שצריך להתברר או להתתקן מחכה לאותה הנשמה". כל חלק בעולם ממתין, לעתים מאז בריאת העולם, שתבוא אותה נשמה ספציפית מאוד "שתבוא לבררו ולתקנו"; רק היא תוכל לתקנו, ואותו חלק בעולם משתוקק מתי יבוא הזמן. ולא זו בלבד, אלא "וגם נשמה הלזו" — גם הנשמה ממתינה: "הנה מאז נאצלה ונבראה", מאז שהיא בעולמות העליונים, "היא מחכה לזמן ירידתה לברר ולתקן את אשר הוטל עליה"; שכן למעלה רואים את שליחותה ואת הנקודה הממתינה לה, והיא מחכה מתי תרד. אם כן, גם המקום ממתין וגם הנשמה ממתינה לחיבור הזה.
המשך המכתב מעניין מאוד, ובו מפתח הרבי הריי"צ וממשיך את אותו רעיון. ומאותו מכתב עצמו יש לנו עוד פתגם ב"היום-יום", שהוא השלמה של הנקודה הזו, בה' אדר א'. מעניין שהשלמת הרעיון כתובה בצורה חדה מאוד. יש רשימה מעניינת מאוד, ובה סיפור ארוך וסודי מאוד, שרושם הרבי הריי"צ מסיפורי אדמו"ר הזקן שסיפר לצמח-צדק. סיפור זה שמע אדמו"ר הזקן, חלקו מהמגיד וחלקו מאחד מתלמידיו האחרים של הבעל-שם-טוב.
הסיפור מודפס באריכות גדולה ב"לקוטי דיבורים" חלק רביעי, וכדאי מאוד לקרוא את אריכותו — על שליחות מסוימת שהטיל הבעל-שם-טוב על אחד מתלמידיו לנסוע למקום מסוים; ובדרך נתן לו הדרכות היכן לעצור, היכן לשתות כוס מים, להתפלל מנחה ואז להגיע ליעד. יש שם המון פרטים. אין כאן המקום להאריך בכול, אך אביא רק ציטוט ממה שמופיע בסיום הסיפור, בשם הבעל-שם-טוב, שאמר לתלמידיו בסיום השליחות.
הוא אמר להם, שיש ביטוי בזוהר על המים שברא הקדוש-ברוך-הוא ביום השני לבריאת העולם, כשעשה את הרקיע המבדיל בין המים העליונים למים התחתונים; ונאמר שהמים התחתונים בוכים — "אף אנו רוצים להיות לפני הקדוש-ברוך-הוא". המים התחתונים — המעיינות, הימים וכל המים שכאן למטה — בכיים יכול להימשך מאות או אלפי שנים, עד שיבוא יהודי וירחץ ידיו ויברך "על נטילת ידיים", או ישתה מעט מים בצמאונו ויברך "שהכל נהיה בדברו" או "בורא נפשות", ואז יגיעו אותם מים לתכליתם. זה אמר הבעל-שם-טוב באופן כללי.
אחר כך התייחס באופן ספציפי לאותו סיפור שבו שלח את השליחות, ואמר, שבאחוזתו של משה בן שמואל צדוק — נשוא הסיפור — נמצא מעיין, אשר חמשת אלפים חמש מאות ותשע עשרה שנה הוא בוכה מדוע נגרע חלקו מכל המעיינות שבעולם. וכאשר הגיע הגאון רבי חיים לאותה אחוזה, תיקן את בכיו של המעיין — ששתה ממימיו ונטל ידיו לתפילת מנחה, ובכך תיקן את העניין.
וזוהי ההשגחה הפרטית, אומר הבעל-שם-טוב: לכל נברא יש את הזמן שבו יתברר ומי יברר אותו; הכול מדויק. וזהו תוכנו של הפתגם היומי כאן ב"היום-יום", בג' אלול.