"חדר" המאתיים שבעים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום חמישי ב' אלול ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שופטים, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ב' בחודש, אומרים מפרק י' עד פרק י"ז. מתווספת כאן גם תוספת שלושת הפרקים שנוהגים לומר בכל יום בחודש אלול — ב' בחודש, מפרק ד' עד פרק ו' כולל.
תניא, ביום הזה ממשיכים את אגרת י' מאגרת הקודש. השיעור היומי מתחיל בעמוד 230 במילה "והנה", ומסתיים בעמוד רי"ז במילים "נפשו כתיב".
מקורו של הפתגם היומי במכתב של הרבי הריי"צ מו' אלול תרצ"ז. המכתב מופנה לחסיד שהיה אז נגר בעפולה, והרבי מעורר אותו לפעול במקום שהוא נמצא בכל הדרוש; בהמשך המכתב הוא מדבר עמו על כך שאין מקווה במקום וכו'. במכתב זה כמה פתגמים חשובים ב"היום-יום", וכבר היו לנו בלוח שני פתגמים מאותו מכתב בחודש סיוון — הפתגם של י' סיוון והפתגם של ל' סיוון — שניהם מאותה אגרת ממש.
כאן, בב' אלול, לפנינו קטע מאותו מכתב, אך מחלקו הראשון. בפתיחת המכתב כותב הרבי הריי"צ ליהודי דברי התעוררות, שיפעל במקומו להחזקת התורה ויראת שמים במסירות נפש, ושיעשה זאת "במועצות ודעת" — בהתייעצות ובצורה מושכלת, כיצד לקרב יהודי לה'. התעמולה תמיד עוזרת, ולעולם אין לאדם לחשוב "אילו גרתי באזור אחר הייתי מצליח יותר", שכן בכל מקום שבו נמצאים יהודים אפשר לפעול, ובכל מקום צריך לפעול.
ואז מביא הרבי הריי"צ את מאמר הבעל שם טוב על לשון הנביא, המכנה את עם ישראל: "כי תהיו אתם ארץ חפץ". הפשט הפשוט בפסוק, כפירוש רש"י במקום, ש"חפץ" הוא מלשון רצון — שהקדוש-ברוך-הוא חפץ בבני ישראל ורוצה בהם. זהו הפירוש הפשוט.
אך הבעל שם טוב מביא פירוש פנימי ומשמעות נוספת למילה "חפץ" שבפסוק. הרעיון הכללי של פירוש הבעל שם טוב כבר היה לנו ב"היום-יום" בפתגם של י"ז אייר, וכעת נראה את אותו רעיון ואת הדגש שנותן בו הבעל שם טוב. נעיין בלשון הפתגם.
וכך הוא אומר: "בני ישראל נקראו ארץ חפץ" — כלשון הפסוק. ומהי "ארץ חפץ" לפי הבעל שם טוב? "חפץ" אינו מלשון רצון, אלא מלשון חפצים. כשם שבארץ כפשוטה מצויים חפצים יקרים — זהב, כסף וכל מיני מתכות טמונים באדמה — כך, אומר הבעל שם טוב, גם בנשמות ישראל טמונים חפצים טובים. ובלשון הפתגם: "שיש בהם כמה חפצים יקרים - באהבת השי"ת, ביראתו ומדות טובות". לכל יהודי יש בעומק נשמתו חפצים טובים.
"ואין דבר גילוי המדות הטובות תלוי אלא במעורר" — גילוי החפצים הטובים שבכל אחד תלוי במי שאמור לעורר. וכמו במשל הגשמי שהוא מביא שם: באדמה טמונים אוצרות, ובכללם מעיינות מים; יש מקומות שחופרים בהם ארבע-חמש אמות ומגיעים למים, וחופרים מעט ומגיעים ממש למעיין; ויש מקומות שצריך לחפור בהם חמישים אמה כדי להגיע למים. אין השאלה אם יש מים אם לאו, אלא כמה עקבי המתמיד החופר במאמצו. וכן הדבר בנמשל: מציאת הטוב שבכל יהודי תלויה במעורר.
"דבר ברור הוא אשר בכל חלקי האדמה נמצאים מעינות מים חיים" — וההבדל בין מקום למקום הוא "רק בקירוב וריחוק": האם המים במרחק ארבע-חמש אמות מפני האדמה, או בעומק חמישים אמה; אך ברור שיש מעיינות מים. "ואם כן הכל תלוי בהחופר וכח סבלנותו ומתינותו" — אם יש לחופר סבלנות, מתינות ועקביות, יגיע למים; ואם אין לו, והוא מתייאש מהר, לא ימצא. אך ברור שאצל כל יהודי מצויות מידות טובות ואהבת ה', והחפצים הטובים נמצאים אצל כל אחד ואחד.
ומסיים: "וכיון שהרצון הוא כח עליון הגוזר ומפקד על כל הכחות" — כוח הרצון שבאדם הוא כוח חזק מאוד, שהוא מעל כל הכוחות, וכל כוחות האדם מושפעים מן הרצון שבו — "ומכריחם לעשות ולפעול כפי הפקודות שלו"; כשאדם רוצה דבר, הרצון שולט על כל הכוחות ומפעילם בדיוק כרצונו.
"אם כן איפוא עיקר העבודה הוא לעורר את הרצון לפעול". אם יש רצון — והרצון שולט על כל הכוחות — יצליח וימצא. "ולעשות הן בעצמו הן בזולתו" — גם לפעול על עצמו ולגלות את הטוב שבו, וגם לגלות את הטוב שבזולת — הכול תלוי ברצון. זהו, בשתי מילים, רעיון תורת הבעל שם טוב, שהנביא מכנה את עם ישראל "ארץ חפץ" — ארץ שטמונים בה חפצים יקרים מאוד.