"חדר" השלוש מאות חמישים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום שני י"ז חשוון ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, חיי שרה, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, בי"ז בחודש, אומרים פרק פ"ג עד פרק פ"ז כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את אגרת כ"ח. השיעור מתחיל בעמוד קמ"ח במילים "והנה מודעת", עד סיום האגרת, בעמוד 296, המסתיים במילים "חטאת כו'".
הפתגם, הכתוב ביידיש, מקורו בשיחה שאמר הרבי הריי"צ בשמחת תורה שנת תרצ"ז. השיחה היתה מופנית לתלמידי ישיבת תומכי תמימים, ובפתח הדברים אומר להם הרבי הריי"צ: תדעו לכם, אין אתם נמצאים בסתם ישיבה, אלא בישיבה מיוחדת — ישיבת "תומכי תמימים". ומעתה עליכם להעמיד את עצמכם במצב המתאים והראוי; תרגישו שאתם תלמידיהם של הרבנים, תלמידיו של אדמו"ר הזקן, של המגיד, של הבעל-שם-טוב.
בהמשך הדברים מביא הרבי הריי"צ את הפתגם היומי, שתוכנו — כמה יקר הוא הזמן, וכמה צריך לנצל ולמלא כל שנייה בחיים. וכך הוא אומר: המשפט הראשון — "דעם צייט דארף מען היטן" [את הזמן צריך לשמור]. אם לא תשמור עליו — הוא בורח. צריך לשמור על הזמן.
המשפט הבא — "מקבל זיין דעם עול פון תורה" [לקבל את עול התורה]. מקורן של המילים "עולה של תורה" בדברי חז"ל על דוד המלך: הפסוק אומר "נאום הגבר הוקם על", ודורשים חז"ל שהדבר מוסב על דוד המלך שהקים עולה של תורה — "עול" מלשון קבלת עול. וההדגשה "עולה של תורה" היא, שאף שלימוד התורה הוא לימוד שכלי, בהבנה, בכל זאת הגישה אליו צריכה להיות בדרך של קבלת עול. באותה שיחה אומר הרבי הריי"צ לתמימים: מהו "עולה של תורה" כלפיכם? שכל תנועה שאתם עושים צריכה להיות מחושבת, והכול צריך להיות מדויק על פי תורה. דהיינו, שאתה יודע שמוטל עליך עול.
המשפט הבא אומר, שבכל זמן וזמן עליך לבצע את השליחות המוטלת עליך באותה יממה. אם עבר היום ולא עשית את המוטל עליך — הפסדת עניין שלם בחיים. הימים עוברים, וכמאמר הירושלמי (ברכות פרק א' הלכה א'): "יום נכנס ויום יוצא, שבת נכנסת ושבת יוצאת, חודש נכנס וחודש יוצא" וכו'. נאמר תחילה את הפשט: הגמרא שם מביאה את הפסוקים שבספר בראשית, שלאחר שהתורה מסיימת לתאר את בריאת העולם, כולל יום השבת — "ויכולו השמים" והכול הסתיים — מתחיל פסוק חדש: "אלה תולדות השמים והארץ", וכאילו מתחילים שוב לתאר את בריאת העולם. מה הקשר, ומה הסיבה?
אומרת שם הגמרא, שהתורה באה ללמדנו: עבר שבוע — יום נכנס ויום יוצא, שבוע, חודש, שנה — ובכל זאת, דע לך, בפשט, שהעולם חזק כבתחילתו, אף שעברו ימים כה רבים. זהו הפשט. אך מן הניסוח של הגמרא מובן עוד עניין: הגמרא אינה אומרת סתם "הימים עוברים", אלא מפרטת — נכנס יום, יצא יום; נכנס שבוע, יצא שבוע; נכנס חודש, יצא חודש; נכנסה שנה, יצאה שנה. כלומר, הדבר בעל משמעות: הימים, השבועות, החודשים והשנים באים אליך, ויש להם תוכן ומשמעות ושליחות; ואם לא תשים לב אליהם, אתה עלול חלילה להפסיד עניין שלם בחיים.
ומסיים בפתגם אחרון, שאמר אביו — הרבי הרש"ב — בשם אדמו"ר הזקן: "אַ זומער-טאָג און אַ ווינטער-נאַכט איז אַ יאָר" [יום של קיץ ולילה של חורף — הם שנה]. שכן בקיץ הימים ארוכים מאוד, ובחורף הלילות ארוכים מאוד. דע לך, שכאשר קיבלת פתאום יום ארוך הרבה יותר — שהתווספו בו עוד שעות על פני יום החורף, שבו היית מספיק את מלאכתך בשעות מועטות יותר — הרי קיבלת יום ארוך יותר כדי למלאו בתוכן נוסף להשלים בו; וכן בלילות החורף.
דע לך אפוא, שמשמעות השעות שקיבלת היא משמעות שלמה — כמו שנה, שהיא דבר שלם בעל תפקיד ושליחות בעולם. לילה אחד של חורף ויום אחד של קיץ — השעות המרובות שהוסיף לך הקדוש-ברוך-הוא — הרי הם בעלי תוכן שלם ומשמעות שלמה. ולכן המסקנה היא כפתיחת הפתגם: צריך לשמור על הזמן, לנצל כל שנייה, ולדעת שזה עניין שלם בחיים, ובעזרת השם נדע לעשות זאת נכון.