"חדר" השלוש מאות חמישים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום שני י"ז חשוון ה'תש"ד.
שיעורים: חומש, חיי שרה, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, בי"ז בחודש, אומרים פרק פ"ג עד פרק פ"ז כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את אגרת כ"ח. השיעור מתחיל בעמוד קמ"ח במילים "והנה מודעת", עד סיום האגרת, בעמוד 296, המסתיים במילים "חטאת כו'".
הפתגם, הכתוב באידיש, מקורו בשיחה שאמר הרבי הריי"צ בשמחת תורה שנת תרצ"ז. השיחה היתה מופנית לתלמידי ישיבת תומכי תמימים, ובפתח הדברים אומר להם הרבי הריי"צ: תדעו לכם, אין אתם נמצאים בסתם ישיבה, אלא בישיבה מיוחדת — ישיבת "תומכי תמימים". ומעתה עליכם להעמיד את עצמכם במצב המתאים והראוי; תרגישו שאתם תלמידיהם של הרביים, תלמידיו של אדמו"ר הזקן, של המגיד, של הבעל-שם-טוב.
בהמשך הדברים מביא הרבי הריי"צ את הפתגם היומי, שתוכנו — כמה יקר הוא הזמן, וכמה צריך לנצל ולמלא כל שנייה בחיים. וכך הוא אומר: המשפט הראשון — "יש לשמור על הזמן". אם לא תשמור עליו — הוא בורח. צריך לשמור על הזמן.
המשפט הבא — "צריך לקבל עולה של תורה". מקורן של המילים "עולה של תורה" הוא מדברי חז"ל על דוד המלך: הפסוק אומר "נאום הגבר הוקם על", ודורשים חז"ל שהדבר מוסב על דוד המלך שהקים עולה של תורה — "עול" מלשון קבלת עול. וההדגשה "עולה של תורה" היא, שאף שלימוד התורה הוא לימוד שכלי, בהבנה, בכל זאת הגישה אליו צריכה להיות בדרך של קבלת עול. באותה שיחה אומר הרבי הריי"צ לתמימים: מהו "עולה של תורה" כלפיכם? שכל תנועה שאתם עושים צריכה להיות מחושבת, והכול צריך להיות מדויק על פי תורה. דהיינו, שהאדם יודע שמוטל עליו עול.
המשפט הבא "כל זמן, כל יום שחולף, אינו יום בלבד אלא ענין בחיים", שבכל זמן וזמן על האדם לבצע את השליחות המוטלת עליו באותה יממה. אם עבר היום והאדם לא עשה את המוטל עליו — הפסיד עניין שלם בחיים. "הימים חולפים כמאמר (ירושלמי ברכות פ"א ה"א) "יום נכנס ויום יוצא שבת נכנס כו' חדש כו' שנה כו'"". נאמר תחילה את הפשט: הגמרא שם מביאה את הפסוקים שבספר בראשית, שלאחר שהתורה מסיימת לתאר את בריאת העולם, כולל יום השבת — "ויכולו השמים" והכול הסתיים — מתחיל פסוק חדש: "אלה תולדות השמים והארץ", וכאילו מתחילים שוב לתאר את בריאת העולם. מה הקשר, ומה הסיבה?
אומרת שם הגמרא, שהתורה באה ללמדנו: עבר שבוע — יום נכנס ויום יוצא, שבוע, חודש, שנה — ובכל זאת, דע לך, שלמרות זאת העולם חזק כבתחילתו, אף שעברו ימים כה רבים. זהו הפשט. אך מן הניסוח של הגמרא מובן עוד עניין: הגמרא אינה אומרת סתם "הימים עוברים", אלא מפרטת — נכנס יום, יצא יום; נכנס שבוע, יצא שבוע; נכנס חודש, יצא חודש; נכנסה שנה, יצאה שנה. כלומר, הדבר בעל משמעות: הימים, השבועות, החודשים והשנים באים אליך, יש להם תוכן ומשמעות ושליחות; ואם לא תשים לב אליהם, אתה עלול חלילה להפסיד עניין שלם בחיים.
ומסיים בפתגם אחרון, שאמר אביו — הרבי הרש"ב — בשם אדמו"ר הזקן: "אבא אמר בשם רבינו הזקן: יום של קייץ ולילה של חורף - שנה הוא". שכן בקיץ הימים ארוכים מאוד, ובחורף הלילות ארוכים מאוד. על האדם לדעת, שכאשר קיבל פתאום יום ארוך יותר — שהתווספו בו עוד שעות על פני יום החורף, שבו היה מספיק את מלאכתו בשעות מועטות יותר — הרי בכך קיבל יום ארוך יותר כדי למלאו בתוכן נוסף להשלים בו; וכן בלילות החורף.
ואם כן עליו לדעת, שמשמעות השעות שקיבל היא משמעות שלימה — כמו שנה, שהיא דבר שלם בעל תפקיד ושליחות בעולם. לילה אחד של חורף ויום אחד של קיץ — השעות המרובות שהוסיף לך הקדוש-ברוך-הוא — הרי הם בעלי תוכן שלם ומשמעות שלימה. ולכן המסקנה היא כפתיחת הפתגם: צריך לשמור על הזמן, לנצל כל שנייה, ולדעת שזה עניין שלם בחיים, ובעזרת השם נדע לעשות זאת נכון.