אנחנו בשיעור החמישים ואחד בשלשלת היחס בתולדות הרבי, החלק האחד-עשר. הגענו לשנת תש"ו.
כתוב כאן בשורה אחת צנועה ותמימה: "תש"ו - מדפיס הגדה של פסח עם לקוטי מנהגים וטעמים שנלקטו על ידו". כל תלמיד חכם וכל מי שמבין עניין, בקראו בהגדה זו יוצא נפעם מעוצמתם של ליקוטי המנהגים והטעמים שערך הרבי על ההגדה של פסח.
הרב זוין הגדיר זאת בלשונו, וזה חלק מדבריו: "בקיצור נמרץ, ניתנים לפנינו לכל פסקה, לכל משפט וכל ניב של ההגדה המקורות בראשונים ובפוסקים, יחד עם תמצית הדינים והמנהגים השייכים לאותו מקום בסדר" - דהיינו בליל הסדר - "בצירוף פירושים מתאימים מלוקטים ממבחר המפרשים הראשונים והאחרונים, ויש כמובן חידושים וטעמים של המחבר", דהיינו של הרבי בעצמו.
ומי שכתב סקירה אחרת על ההגדה, כתב שקשה להבין כיצד נכנס שפע עצום כזה של בקיאות בחוברת צנומה של ארבעים ושבעה עמודים, כאשר רוב הדפים הם גוף ההגדה, ורק מיעוטם דברי המלקט והעורך - ואף על פי כן יש שם חידושים עצומים.
ניכר שהרבי נהג בכינוי ספרו כדרכו של אדמו"ר הזקן: אדמו"ר הזקן כתב את ספר התניא וקרא לו "ליקוטי אמרים", בלשון מלקט, והרבי קרא להגדה "ליקוטי מנהגים וטעמים", באותה לשון עצמה.
שבעה מדורים בפירוש ההגדה:
אף שאין הפירוש מחולק למדורים, המעיין בו מוצא בו שבעה סוגי עניינים:
מקורות לקטעים הנאמרים בהגדה, וסדר התפתחותם של אותם קטעים במשך הדורות.
הלכות ליל הסדר, בצורה תמציתית ביותר.
נימוקים ומקורות לאותן הלכות ולאותם מנהגים.
קושיות המתעוררות על נוסח ההגדה, עם תירוץ וביאור על כל אחת מהן.
ביאור מנהגי חב"ד לליל הסדר.
הנימוקים והמקורות למנהגי חב"ד בשינויים שבהם לעומת מנהגים אחרים.
ביאור הדרכותיו של אדמו"ר הזקן שבתוך ההגדה, והמקורות לכל דבר.
ספר מקיף בצורה נפלאה ממש, וכולו כתוב בתקציר ובתמצית. זאת הפיץ הרבי בשנת תש"ו.
כתוב כאן: "תש"ז - נוסע לפריז (בכ"ה אדר) לפגוש את אמו הרבנית מרת חנה עליה השלום, שוהה שם כב' חדשים". כתוב כאן כשלושה חודשים, אולם הרבי היה בפריז למעלה משלושה חודשים, שכן נסע בכ"ה אדר וחזר לניו יורק בכ"ח סיון.
הדבר היה לאחר שהרבי לא ראה את אמו יותר מעשרים שנה, וכעת יצאה אמו מרוסיה. הרבי נסע במיוחד לקבל את פניה, והיה עמה שם קרוב לשבעה חודשים, ולאחר מכן חזרו יחד לארצות הברית, ואמו של הרבי גרה בסמוך אליו כל אותן שנים. ישנם תיאורים רבים על המאמצים העצומים שעשה הרבי הריי"צ כדי להוציא את אמו של הרבי מרוסיה, והדבר עלה בהצלחה.
ובהמשך אותה שנת תש"ז: "בכ"ח סיון חוזר לניו יורק ביחד עם אמו. בשהותו בפאריז מתוועד עם אנ"ש ומעוררם על דבר נתינת דמי מעמד ועל התקשרות לכבוד קדושת אדמו"ר מוהריי"צ".
באותם חודשים שהיה הרבי בפריז נפגש עם דמויות שונות והתוועד עם החסידים. אחת ההתוועדויות התקיימה ביום הולדתו, י"א ניסן. רק אז נודע לראשונה שזהו יום הולדתו של הרבי, שכן קודם לכן לא ידעו זאת; אמו של הרבי היא שגילתה זאת לחסידים, ואמרה להם שיבקשו מן הרבי להתוועד, וכמובן הסכים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרבי התוועד עם החסידים בי"א ניסן.
בהתוועדויות אלה, כמצוין כאן, עורר הרבי את החסידים על דבר נתינת "דמי מעמד" - כסף שחסידים היו שולחים באופן אישי לרבי, לצרכיו האישיים. באותן התוועדויות בפריז אמר הרבי, שחסידים רצו להיות קשורים עם הרבי גם בגשמיות: לא רק בלימוד תורתו ובקיום הוראותיו, אלא שתהיה להם שייכות להוצאותיו הגשמיות האישיות של הרבי - וזהו עניין ה"מעמד".
אותה התוועדות עוררה מחדש את החסידים לעניין זה. מסופר שבאותה התוועדות אמר הרבי "ואני המתחיל", והוציא מכיסו שטר והניחו על השולחן, ובכך עורר את כולם לתת דמי מעמד.
אתאר עוד התוועדות אחת שהתקיימה בצרפת ממש לפני שעזב הרבי את המדינה, שבה התוועד עם החסידים ונפרד מהם. ההתוועדות התקיימה בביתו של החסיד ר' שניאור זלמן בוטמן, והרבי התוועד בביתו לילה שלם. בתחילה נכחו אנשים רבים, ולאו דווקא חסידים, אלא רבים שהכירו את הרבי מתקופה זו ובאו להיפרד ממנו. סמוך לחצות הלילה הלכו לאט לאט כל אלה שהיו פחות שייכים, ונשאר רק הגרעין הקשה של החסידים.
ואז אירע דבר מדהים: הרבי שאל כל אחד מן הנוכחים מה שמו, והחל לדבר על כל אחד ואחד - מהי משמעות שמו, וכיצד קשור שמו לאישיותו - וכך עבר אחד לאחד, וביאר זאת לכל אחד על פי נגלה, על פי קבלה ועל פי חסידות. זו הייתה דרכו של אביו של הרבי, שהיה מוצא את ההקשרים שבפרטים ובשמות.
כך היה באותו לילה. כתבו, שלאחר שסיים הרבי את הסבב של השמות הרגילים, עבר לכינויים: לעתים נקרא אדם בשם מסוים, אך כינויו בין חבריו שונה, בהטיה או בשינוי כלשהו, והרבי החל לבאר גם את כינויי השמות. לילה שבו גילה הרבי, מצד אחד, בקיאות עצומה, ומצד שני דברים כדברי נבואה, המותאמים לכל אחד ואחד - מהו עניינו ומהי מהותו. זו הייתה פרידתו של הרבי מן החסידים בצרפת.