הגענו לשיעור הארבעים ותשעה ב"שלשלת היחס", לחלק התשיעי בתולדות חייו של הרבי. בחלק הקודם למדנו שהרבי והרבנית שהו בצרפת בימי המלחמה ונדדו ממקום למקום, ושהיו בניצה עד תחילת הקיץ של שנת תש"א, ותיארנו כמה וכמה סיפורים על הקשיים ששררו שם באותם ימים.
עתה נמשיך בשורה נוספת. ב"שלשלת היחס" נכתב: "תש"א - בכ"ח סיוון, באים איש וביתו צלחה לעיר ניו-יארק". שורה תמימה זו מספרת על בואם של הרבי והרבנית לארצות הברית, ונתאר מעט את הרקע לאותו יום גדול.
הרבי הקודם עשה מאמצים אדירים כדי שהרבי יוכל להינצל ממצב המלחמה ולהגיע לחוף מבטחים בארצות הברית. ראשית היה צורך בוויזה לכניסה לארצות הברית, ולשם כך הפעיל הרבי הריי"צ קשרים רבים ולחץ רב, וברוך השם הצליחו להשיג ויזה לרבי ולרבנית. את הוויזה קיבלו בחודש ניסן תש"א.
לאחר מכן סודרה תוכנית הנסיעה. הנסיעה לא היתה ישירה: האונייה הראשונה נסעה דרך פורטוגל, ששימשה תחנת ביניים, ולפיכך נדרשו גם ויזות לפורטוגל. השגתן היתה סיפור שלם בפני עצמו, אף לאחר שכבר היו בידיהם ויזות לארצות הברית, והדבר נמשך זמן נוסף. בפועל עלה הרבי על האונייה בדרך לפורטוגל, ומשם הבריחו את הגבול הספרדי - כלומר עברו את הגבול ללא אישורים - הגיעו לברצלונה, ומשם לארצות הברית.
הנסיעה מברצלונה לארצות הברית היתה, כאמור, באונייה, ודרך מסוכנת מאוד היתה זו: הנאצים ימח שמם ירו גם בספינות שהפליגו, והרגו בדרך, ורבים נפגעו ונהרגו. האוניות נזקקו לכל מיני תחבולות כדי להפליג ולהינצל, וכשלעצמה לא היתה זו דרך פשוטה כלל.
אירע שם סיפור מעניין, שהיה ממש מופת גלוי. הרבי כבר עמד לעלות על האונייה הנוסעת לארצות הברית, ולא היה ידוע אם תפליג לאחריה אונייה נוספת; היו אלה ימי מלחמה, שום דבר לא היה ברור, וייתכן שזו היתה האונייה האחרונה. הרבי והרבנית קיבלו את כל האישורים, וממש ברגע האחרון, בעומדם לעלות, הגיע מברק בהול מניו-יורק מאת הרבי הקודם, שבו הורה להם שלא לעלות. בקבלת עול גמורה נמנעו הרבי והרבנית מלעלות על האונייה, אף שעל פי דרך הטבע לא היה ידוע מתי, ואם בכלל, תגיע אונייה נוספת.
ומה התברר לאחר מכן? שהיה זה נס גדול שלא עלו על אותה אונייה: האונייה נתפסה בידי האיטלקים ונלקחה בשבי, ונוסעיה נתקעו באחד האיים עד תום המלחמה, ורק בסופה השתחררו. נמצא שהרבי והרבנית ניצלו בזכות הוראתו של הרבי הקודם שלא יעלו. ובפועל, ברוך השם, הגיעה לאחר מכן אונייה נוספת, ובה עלו, ובחסדי השם הגיעו בכ"ח סיוון בעשר וחצי בבוקר, עת נחתה האונייה בנמל ניו-יורק שבארצות הברית.
קיים תיאור ארוך על כך שהרבי הקודם שלח משלחת של ארבעה חסידים לקבל את פני הרבי והרבנית עם בואם. הרבי הקודם קרא להם ואמר: "אני רק רוצה להגיד לכם את מי אתם הולכים לקבל", ותיאר לפניהם אדם הבקיא בבבלי, בירושלמי, בספרא, בספרי, במדרשים ובקבלה, ואינו ישן - תיאור שלם על הרבי, שאת פניו הם הולכים לקבל.
הרבי והרבנית הגיעו ל770. התלמידים לא היו רבים באותם ימים, אך כולם יצאו החוצה לקבל את פני שניהם, על פי הוראת הרבי הקודם.
הרבי סיפר פעם על עצמו, שכאשר הגיע ל"770" בפעם הראשונה, היתה לו התלבטות כיצד לנהוג. מצד אחד, הזדמנות ראשונה להיכנס מיד אל הרבי, לאחר ציפייה ארוכה; ומצד שני, אולי יש ללכת תחילה למקווה. האם להיכנס לפני המקווה, על דרך "חטוף ואכול" - שהרי ההזדמנות לפניך ויש לחוטפה - או שמא כניסה אל הרבי מחייבת הכנה, ולשם כך יש מקווה. בפועל הלך למקווה, התפלל מנחה, והודיע לרבי הקודם שהוא נמצא; ולא נכנס עד שהרבי יקרא לו.
הרבי מספר שהספיק לאכול ארוחת ערב, התפלל ערבית כמובן, ובלילה קרא לו הרבי הריי"צ. בביתה של הרבנית שררה התרגשות גדולה מאוד; הרבי והרבנית עלו אל אמה, והריי"צ שהה בחדר הסמוך ועדיין לא קרא להם. כך נמשך הדבר שלושה ימים, ורק ביום השלישי ביקש הרבי הקודם שהרבי ייכנס אליו, והורה שלא ייכנסו שניהם יחד, אלא כל אחד בנפרד.
ומדוע היה הסדר כך? הרבי הסביר: הרבי הקודם היה רגיש מאוד בטבעו, וחשש: החסידות דורשת שיהיה המוח שליט על הלב, ואמר שאם ייכנסו מיד, אין הוא יודע כיצד יעמוד בכך בדרך הטבע. לפיכך המתין שלושה ימים כדי שתהיה התיישבות, וגם אז הורה שייכנס כל אחד לבדו, ורק ביום השלישי.
כמדומני שרבינוביץ' היה שמו של האיש שאליו כתב הרבי הריי"צ בהתרגשות, ש"היום הגיעו חתני וביתי לארצות הברית" - ממש כותב לו בשמחה - ומתוך כך התגלה התאריך.
אני זוכר שהייתי שם בשנת תשמ"ה, ובכ"ח סיוון התקיימה התוועדות חסידים קטנה מאוד; קטנה - למי שמכיר - בזאל הקטן שלמעלה, בחדר השני. זה מה שהיה. שנה לאחר מכן, בתשמ"ו, כבר ציפו התמימים לתאריך והחליטו שלא לעשות דבר קטן כבשנה שעברה, אלא התוועדות מרכזית גדולה ב770, בהשתתפות קהל רב ובפרסום גדול.
עד אז היה הרב הארליג מארגן תמיד את ההתוועדויות המפורסמות של ראש חודש כסלו, ולפיכך מינו אותו לאחראי גם על התוועדות זו. הסדר באותם ימים היה, שכאשר נערכו התוועדויות גדולות, היה הרבי נותן בהתוועדותו בקבוק משקה למארגני אותן התוועדויות, שיחלקוהו שם, וכך היה הרבי משתתף.
אותה שנה חל כ"ח סיוון בשבת, וההתוועדות המרכזית נקבעה למוצאי שבת. בהתוועדות של שבת ניגש הרב הארליג אל הרבי, והרבי נתן לו בקבוק כהשתתפות בהתוועדות שתתקיים במוצאי השבת. והסדר תמיד היה, שמי שקיבל מהרבי בקבוק משקה לחלוקה, היה מתחיל לחלק מעט בהתוועדות עצמה וממשיך בהתוועדות המרכזית, שכן הרבי תמיד רצה שיכריזו לפני כל הקהל לקראת מה ניתן הבקבוק.
הרב הארליג נענה, ובהדרת כבוד הכריז - ואני זוכר שראיתי זאת שם - בפני כולם, שהדבר הוא לכבוד הגעתו של הרבי לארצות הברית בכ"ח סיוון. הרבי קטע אותו בחיוך ואמר לו: "איש וביתו". בתחילה לא קלט את כוונת הרבי, ולפיכך תיקן והכריז שמזמינים את כולם, איש וביתו, שיגיעו להתוועדות - סבור היה שהרבי רוצה שיזמין גם את בני הבית. לאחר מכן תיקנוהו והסבירו לו, שכוונת הרבי היתה להדגיש שזהו יום ההצלה של הרבי והרבנית, ו"איש וביתו" מוסב עליו ועל הרבנית. וזהו למעשה מה שמופיע כאן ב"שלשלת היחס" במירכאות, שתי המילים "איש וביתו" - מתוך דברי הרבי בתשמ"ו, להדגיש את מעלתו של יום זה, כ"ח סיוון.