אנו בשיעור הארבעים ושמונה בשלשלת היחס - תולדות חייו של הרבי, החלק השמיני.
מסופר כאן שבשנת "תרצ"ז - שימש כמזכיר כ"ק חותנו, (ששהה לזמן מסוים בפאריז)". יש בידינו תיעוד משנה זו: בחודש שבט נסע הרבי הריי"צ לפריז לטיפול רפואי, ומאוחר יותר באותה שנה, בחודש אדר, נסע לעיירת נופש הסמוכה לוינה. משתי התקופות הללו מצויים בספר אגרות קודש של הרבי הריי"צ כמה מכתבים החתומים "מ"ש" - שמו של הרבי. מכאן שבמשך כמה שבועות שימש הרבי מזכירו של הרבי הקודם, וכתב עבורו את כל המכתבים שהיה עליו לכתוב. זהו הנרמז כאן בשורה אחת.
כאן ישנו דילוג על כל התקופה של תרצ"ח-תרצ"ט, ואין עליה תיאור, אף שישנם סיפורים שונים משנים אלו. מכאן עוברים ישירות לשנת ת"ש, בעיצומה של המלחמה: "לפני חג השבועות ה'ת"ש - עוזבים (מפני הכיבוש הנאצי) את פאריז ומעתיקים לוישי". בחודש סיוון ת"ש כבשו הנאצים ימח שמם את פריז.
סיפור מעניין מאותם ימים: מיד עם כיבוש פריז הוציאו הנאצים פקודה לערוך רישום של כל התושבים, שבו יציין כל אחד את פרטיו המדויקים - לאיזו דת ולאיזה גזע הוא משתייך. הפוקדים עברו מבית לבית ורשמו את הדיירים, ובהגיעם לביתו של הרבי לא היה הרבי בבית מבחינה טכנית. כששאלו מי מתגורר בבית והגיעו לשמו של הרבי, שאלו מה לרשום עליו. הם לא רצו לכתוב "יהודי", שכן הבינו שהתקופה מסוכנת, ומאידך לא רצו לכתוב דבר אחר, ולפיכך כתבו "אורתודוקסי" - מילה כללית שאינה ממקדת בדיוק. משחזר הרבי הביתה ונודע לו מה נאמר, מיהר למשרד הרישום של הנאצים וביקש לתקן את הסעיף ולכתוב "יהודי", אף שהיה בכך סכנה, כדי שלא יופיע חלילה דבר שאינו קשור ליהדות.
כאן כתוב שכמה ימים לפני חג השבועות עזבו הרבי והרבנית את פריז. הרבנית סיפרה שקודם עזיבתו אסף הרבי את היהודים ששהו שם, עודד אותם וחיזק בהם את הביטחון בהשם. גנרל בכיר בצבא הצרפתי, שהעריך מאוד את הרבי, הציע לרבי ולרבנית טירה שהיתה לו מחוץ לעיר ואמר: "תסתתרו שם, אני מוכן לתת לכם את המקום". הרבי לא הסכים, ואמר שעדיף שייסע לוישי, כמו שכתוב כאן.
באחת הרכבות האחרונות שיצאו מפריז הצליחו הרבי והרבנית לעלות. הרבנית סיפרה שבעת הבריחה היתה הפגזה כבדה מאוד באותו אזור, והם נכנסו למחסה, לאחת החנויות. הרבנית היתה מלאת פחד, והרבי הרגיע אותה ונתן בה ביטחון שלא תחשוש מדבר. "(שם הגיעו בערב חג השבועות)" הם הגיעו לוישי לפני ערב חג השבועות, ממש לפנות ערב, סמוך לשקיעה של כניסת החג. בידי הרבי היתה מזוודה ובה הצריף עם הצילינדר וכמה חפצים; הרבי מסר את המזוודה לעגלון גוי וביקשו להביאה לאחד מבתי המלון בוישי, ואילו הוא הלך עם הרבנית כמה שעות ברגל, עד שהגיעו בלילה לאותו בית מלון.
בקטע הבא כתוב: "שוהים שם כמה חודשים, ומשם ממשיכים לניצא". הם הגיעו לוישי בערב חג השבועות ת"ש ושהו בה כמה חודשים - תמוז, אב ואלול - עד סוף הקיץ, ומשם המשיכו לדרום צרפת, לעיר ניצה. מקום זה היה נתון אז תחת שלטון איטלקי, ולפיכך היה בטוח הרבה יותר, ויהודים רבים מצאו בו מקלט. "בניצא שוהים משלהי קיץ ה'ת"ש עד תחילת קיץ תש"א" שם נשארו הרבי והרבנית כשמונה-תשעה חודשים, עד קיץ תש"א, שאז יצאו לדרכם להגיע לארצות הברית, כפי שיסופר בהמשך.
גם בניצה, מסופר, היתה סכנה גדולה למדי, ואנשים מיהרו מאוד בצאתם החוצה כדי שלא ייראו. הרבי והרבנית פעלו רבות לסייע לאנשים גם במקומות אלו, וישנם סיפורים שסיפרה הרבנית ברבות השנים למי שהיו אצלה בבית.
דבר מעניין סיפרה: באותן שנים חיפשו הפליטים מקום להניח בו את ראשם, ולשכור חדר בבית מלון לא היה שייך כלל, שכן הכול היה תפוס. המדובר היה בשכירת פרוזדור בבית מלון, מקום כלשהו להניח בו את הראש, אך אף לזה לא הסכימו לתת מקום אלא אם כן הראה המבקש שיש בידו יכולת כלכלית לשלם. וכדי להוכיח זאת היה עליו להראות שטר של מאה דולר לפחות, שערכו היה גדול מאוד. אצל הרבי היה שטר אחד כזה של מאה דולר, והרבי היה מסתובב מדי יום ומחפש יהודים שנקלעו לעיר בלחץ ואין להם מקום, ונותן להם את השטר: "היכנסו למלון, ויתנו לכם פינה". כך עבר השטר ליהודים, וטייל מדי יום מאחד לשני, ובזכותו הצליחו יהודים רבים להתקבל לאיזו פינה, משראו שיש בידם יכולת.
סיפור מעניין נוסף מאותה תקופה, בתשרי תש"א: הרבי ניגש לאחד הרבנים ששהו בניצה ובירר עמו דיון הלכתי - אם יש היתר או חובה למסור את הנפש על מצווה או על הידור מצווה. הביאו מראי מקומות לכאן ולכאן, ובסוף השיחה נראה היה שהדבר אינו מוכרע. לאחר דיון זה נעלם הרבי מן האזור לכמה ימים, ולקראת הסוף חזר עם שני אתרוגים מהודרים, והביא לאותו רב אתרוג במתנה. מסתבר שהרבי נסע לאחד המטעים שהיו סמוכים לקווי המלחמה ליד גבול איטליה, והשיג שם אתרוגים כדי שתהיה לו אפשרות לקיים את המצווה בחג הסוכות.
סיפורים רבים ישנם על כך, וכאן נסתפק בקיצור המספיק בנקודה זו.