אנו בשיעור הארבעים ושמונה בשלשלת היחס, תולדות חייו של הרבי, החלק השמיני. הגענו לתרצ"ז. מסופר כאן שבתרצ"ז שימש כמזכיר כבוד קדושת חותנו, ששהה לזמן מסוים בפריז. יש לנו תיעוד מהשנה הזו, תרצ"ז, בחודש שבט, כשהרבי הריי"צ נסע אז לפריז לטיפול רפואי. מאוחר יותר באותה שנה, בחודש אדר, הרבי הריי"צ נסע לעיירה סמוכה לוינה, עיירת נופש. משתי התקופות הללו יש לנו בספר אגרות קודש של הרבי הריי"צ כמה מכתבים שחתום עליהם מ"ם שי"ן, שזה השם של הרבי. רואים מזה שהרבי היה במשך תקופה של כמה שבועות המזכיר של הרבי הקודם. את כל המכתבים שהרבי הקודם היה צריך לכתוב, הרבי שימש כמזכיר שלו. זה מה שמצוין כאן בשורה אחת.
עכשיו יש כאן דילוג על כל התקופה תרצ"ח-תרצ"ט. אין כאן תיאור, למרות שיש כל מיני סיפורים על השנים האלה. פה עובר ישר לת"ש, כבר בזמן המלחמה. זה מתואר ככה: לפני חג השבועות ת"ש עוזבים לפני הכיבוש הנאצי את פריז ומעתיקים עברו לוישי. בחודש סיוון בשנת ת"ש הנאצים ימח שמם כבשו את פריז.
יש סיפור מעניין שמיד כשהנאצים כבשו את פריז, הוציאו פקודה שיהיה רישום של כל התושבים, וכל אחד יצטרך לרשום את התיאור המדויק, איזו דת, לאיזה גזע. היו עוברים ופוקדים מבית לבית ורושמים לכל אחד. הגיעו לבית של הרבי. באותו זמן הרבי טכנית לא היה בבית, ואז שאלו מי גר בבית. כשהגיעו לשם של הרבי, שאלו מה לכתוב עליו. הם לא רצו לכתוב 'יהודי', כי הבינו שזו כבר תקופה מסוכנת, ומצד שני לא רצו לכתוב משהו אחר, אז כתבו 'אורתודוקסי', מילה כללית שאינה ממקדת בדיוק. אחרי זה, כשהרבי הגיע הביתה, נודע לו מה אמרו. והרבי מיהר למשרד הרישום של הנאצים וביקש שיתקנו את הסעיף, שיהיה כתוב 'יהודי', למרות שהיה בזה סכנה, כדי שלא יופיע חלילה משהו שאינו קשור ליהדות.
וכאן כתוב שכמה ימים לפני חג השבועות הרבי והרבנית עזבו את פריז. לפני שעזב את פריז, הרבנית סיפרה שהרבי אסף את היהודים שהיו שם, עודד אותם, וחיזק להם את הביטחון בהשם. היה גנרל בכיר מהצבא הצרפתי, שמאוד העריך את הרבי, והציע לרבי ולרבנית טירה שהייתה לו מחוץ לעיר, ואמר: 'אתם תסתתרו שם, אני מוכן לתת לכם את המקום.' הרבי לא היה מוכן, ואמר שעדיף שייסע לוישי, כמו שכתוב כאן.
באחת הרכבות האחרונות שיצאו מפריז הרבי והרבנית הצליחו לעלות, והרבנית סיפרה שבעת הבריחה הייתה פעם הפגזה כבדה מאוד באותו אזור. הרבי והרבנית נכנסו לאיזה מחסה, לאיזו חנות. הרבנית הייתה ממש בפחד, והרבי הרגיע אותה ונתן לה ביטחון שלא תחשוש מדבר. הם הגיעו לוישי, כמו שמצוין כאן, לפני ערב חג השבועות, ממש לפנות ערב, קרוב לשקיעה של כניסת החג. לרבי הייתה מזוודה, ובה הצריף עם הצילינדר שלו, וכמה דברים. הרבי נתן לגוי עגלון את המזוודה, ואמר לו לנסוע לאיזה בית מלון בוישי לשים את זה. והרבי הלך עם הרבנית כמה שעות ברגל עד שהגיעו בלילה לאותו בית מלון.
בקטע הבא כתוב, שוהים שם כמה חודשים, ומשם ממשיכים לניצה. הגיעו לוישי בערב חג השבועות ת"ש, והיו שם כמה חודשים עד סוף הקיץ, תמוז, אב, אלול. משם המשיכו לדרום צרפת, למקום שנקרא ניצה. המקום הזה היה תחת שלטון איטלקי אז, אז הוא היה הרבה יותר בטוח, והרבה יהודים מצאו מקלט שם בניצה. שם הרבי והרבנית נשארו בערך שמונה-תשעה חודשים, עד קיץ של תש"א, כפי שאספר בהמשך, שיצאו לדרך להגיע לארצות הברית.
גם בניצה מסופר שהייתה סכנה די גדולה להיות שם, ואנשים מאוד מיהרו לצאת החוצה כדי לא להיראות. הרבי והרבנית עשו הרבה דברים כדי לסייע לאנשים גם במקומות האלה. יש סיפורים שהרבנית סיפרה ברבות השנים לאלה שהיו אצלה בבית.
דבר מעניין: היא סיפרה שבאותן שנים הפליטים חיפשו מקום לשים את הראש, אז לשכור חדר בבית מלון לא היה שייך בכלל, הכול היה תפוס. היה מדובר לשכור פרוזדור בבית מלון, איזה מקום לשים את הראש, אבל גם לזה לא היו מוכנים לתת לאנשים מקום אם המבקש לא הראה שיש לו יכולת כלכלית לשלם. כדי לדעת אם יש לו יכולת כלכלית לשלם, היה צריך להראות שיש לו לפחות מאה דולר, שטר שהיה לו ערך מאוד גדול. אצל הרבי היה שטר אחד כזה של מאה דולר, והרבי היה מסתובב כל יום ומחפש יהודים שהשתקעו בעיר בלחץ ואין להם מקום, והיה נותן להם את השטר של מאה דולר: 'תיכנסו למלון, יתנו לכם פינה', ואז השטר עבר ליהודים. אחרי זה השטר הזה טייל כל יום, ובזכות זה הרבה יהודים הצליחו להתקבל לאיזושהי פינה, כי ראו שיש להם יכולת, אותו שטר שהתגלגל מאחד לשני.
עוד סיפור מעניין מאותה תקופה, בתשרי תש"א. הרבי ניגש לאחד הרבנים שהיה שם בניצה, ובירר אצלו דיון הלכתי אם יש היתר או חובה למסור את הנפש על מצוות או על הידור מצווה. הביאו מראה מקומות לכאן ולכאן. בסוף השיחה היה נראה שהדבר לא מוכרע אם יש צורך למסור את הנפש על זה או לא. אחרי הדיון הזה הרבי נעלם לכמה ימים מהאזור. לקראת הסוף הרבי חזר עם שני אתרוגים מהודרים, והביא לאותו רב אתרוג במתנה. מסתבר שהרבי נסע לאחד המטעים שהיו קרובים לקווי המלחמה ליד גבול איטליה, והשיג שם אתרוגים כדי שתהיה לו אפשרות לקיים את המצווה בחג הסוכות. יש על זה הרבה סיפורים, אבל כאן נסתפק בקיצור המספק בנקודה הזו.