אנחנו בשיעור הארבעים ושלושה בשלשלת היחס, בתולדות חייו של הרבי, בחלק השלישי. הגענו לשנת תרפ"ה.
"תרפ"ה" לשון שלשלת היחס: "לחדש תשרי נוסע לכבוד קדושת אדמו"ר מהוריי"צ". כמסופר, לפחות חלק מחגי תשרי שהה הרבי אצל הרבי הריי"צ. הרבי היה בלנינגרד בחלק מימי תשרי, וכמתואר, היה לו חדר קטן, לא רחוק מדירתו של הרבי הקודם, ושם שהה במהלך תשרי, לפחות בחלקו.
וההמשך: "באותה תקופה נפגש עם הגאון רבי יוסף ראזין זכרונו לברכה מרוגצ'וב, (ומקבל ממנו סמיכה) כן באים הרבה בקשרי מכתבים". יש עדויות שבמהלך שנה זו, ובעיקר במהלך הקיץ, נפגש הרבי פנים אל פנים עם הגאון מרוגצ'וב, וכן יש עדות למכתבים בענייני הלכה שהתכתב עמו. אמו של הרבי, הרבנית חנה, סיפרה לחסיד ר' בערל יוניק שהגאון מרוגצ'וב העניק לרבי סמיכה. אין בידינו העתק מן הסמיכה ואין עדות מתועדת עליה, אך כך סיפרה הרבנית חנה.
"תרפ"ו" כאן מופיעה שורה אחת: "נוסע בשליחות חותנו" - הרבי נסע בשליחותו של הרבי הריי"צ. כבר נזכר כאן הכינוי "חותנו", שכן ידוע היה שהרבי מיועד להיות חתנו של הרבי הריי"צ. הרבי הריי"צ שלחו "לבקר בישיבת תומכי תמימים בקרעמענטשוג".
בזיכרונותיו של אחד החסידים, רבי דוד אוקינוב, שהיה אז תמים בישיבה, מסופר שהרבי ביקר שם ודיבר עם הבחורים בענייני לימוד. הוא אף זוכר באיזו סוגיה עסקו: במסכת בבא מציעא דף ל' עמוד ב', שם מבארת הגמרא את הפסוק "והודעת להם את הדרך", ומציינת לְמה מכוונת כל מילה שבפסוק. הבחורים שאלו את הרבי מהי כוונת דברי רש"י שם, והוא זוכר שהרבי פתח ואמר: "לפי הנראה לי הפירוש ברש"י", והחל לבאר להם את דברי רש"י. לאחר מכן שמו לב שכל הקושיות שמקשים מפרשים שונים על רש"י מתורצות מאליהן על פי אופן הפירוש שהסביר הרבי מלכתחילה - שלפיו כלל לא היו שאלות.
שנת "תרפ"ז" מופיעה בשני חלקים. החלק הראשון: "בחדש מרחשון השתתף בועידת הרבנים בעיר קורוסטין (וואהלין)". מסופר שהיה רצון להקים ועידה של מנהיגים יהודים מכל רחבי רוסיה, והרבי הריי"צ התנגד לכך מאוד, ואמר שלא ייצא מזה דבר. אחר כך היה עדכון: הם הבינו שוועידה של כל מי שנקרא בשם "מנהיג יהודי" לא תוביל לכיוון טוב, ולפיכך ערכו ועידה של רבנים בלבד, יראי שמים חרדים, ולזה נתן הרבי הריי"צ את הסכמתו ואת דחיפתו.
האסיפה התקיימה בחודש חשוון, בשלושה ימים - י"ח, י"ט וכ' חשוון - בעיר קורוסטין שבאוקראינה. הרבי הריי"צ נבחר לנשיא הכבוד של הוועידה, אך בפועל לא השתתף בה פיזית אלא שלח מכתב תמיכה; וכנראה מי שהשתתף שם כנציגו בפועל היה הרבי.
"אח"כ שהה בלנינגרד". מסופר שאף בהתוועדות המפורסמת של הרבי הקודם בפורים קטן תרפ"ז, שבעקבותיה בא המאסר, השתתף גם הרבי. וזה החלק השני המופיע כאן בקיצור: "ובעת מאסר כבוד קדושת אדמו"ר מהוריי"צ פועל רבות לשחרורו". בשתי מילים מסופר כאן שכאשר נאסר הרבי הריי"צ, פעל הרבי רבות לשחרורו. פרטים רבים יש בדבר, ונביא כמה נקודות בקיצור.
ליל המאסר של הרבי הריי"צ היה ליל ט"ו סיוון. ביומנו של הרבי הריי"צ, המובא ב"ליקוטי דיבורים" ברשימת המאסר, מצוין בפירוט כל מה שאירע באותו לילה במאסרו. כמו כן יש יומן שכתב החסיד רבי אליהו חיים אלטהויז, המתאר מצדו את מאורעות אותו לילה. הוא מתאר, שבשעה שנציגי המשטרה היו בביתו של הרבי הריי"צ, שהתה הרבנית חיה מושקא, בתו האמצעית של הרבי הריי"צ, לבדה באחד החדרים. היא ניגשה לחלון, ואיש לא היה נוכח, ומן החלון ראתה את חתנה - הרבי - עומד ברחוב למטה. קראה לו מן החלון משפט אחד: "שניאורסון, הגיעו אורחים לבקרך" - וזה כבר היה קוד ברור.
באותה שנייה הבין הרבי את הכוונה, ורץ במהירות להודיע למקורבים על הנעשה. תחילה רץ לביתו של החסיד רבי אליהו חיים אלטהויז, אותו חסיד המתעד את העניין, ולאחר מכן לביתו של המזכיר, רב חיים ליברמן. חיים ליברמן התגורר בבית שאי אפשר היה להיכנס אליו באמצע הלילה, שכן שומר עמד בחוץ. הרבי בא יחד עם אלטהויז וניסו להיכנס, והשומר לא נתן. קראו לו אפוא מן החלון ורמזו לו שיש להיזהר בעניין. חיים ליברמן קלט את העניין, הדליק אש ושרף את כל המסמכים החשודים, שאם ייתפסו לא יישאר מהם זכר.
וכשהגיעו השוטרים לבית וראו את שאריות האש, הבינו שהעסק כבר נגמר. שאלו אותו מי היו השניים שהיו שם, שכן השומר סיפר להם על שני אנשים; אך חיים ליברמן לא הסגיר אותם, ואמר: "אלו היו שני שיכורים שהתבלבלו בדרך" - ובזה נגמר העניין.
דבר נוסף שעשה הרבי באותו לילה: הוא רץ ליטול את הכתבים, כתבי יד קודש של מאמרי הרבי הריי"צ, שהם מאמרים של רבותינו נשיאינו שהרבי הריי"צ שמרם, ופיזר אותם בבתי חסידים - בין השאר בביתו של הרב זלמן דוכמן, ובבתים נוספים. וכשמעיינים ברשימת הרבי הריי"צ, רואים שהוא כותב את המחשבות שחשב באותו לילה בכלא, בעת החקירות: דאגה מה קורה עם חתנו, הרבי, ומה עלה בגורל כתבי היד - האם הספיק להניח עליהם את ידו. באותה שעה עצמה דאג הרבי לשני דברים אלו.
ראוי לציין, שבאחת השנים, הרבה יותר מאוחר, בתשט"ו או בתשט"ז, התקיימה בעשרה בתמוז התוועדות של זקני החסידים יחד עם הרבי, בדירה שלמעלה של הרבי הקודם. זו היתה התוועדות מצומצמת, לפני ההתוועדות עם הקהל. באותה התוועדות קם החסיד רבי זלמן דוכמן, אותו חסיד שקיבל באותו לילה מן הרבי את כתבי היד, הצביע על הרבי והכריז לפני כל החסידים: "אם לא הרבי, לא היינו חוגגים היום את חג הגאולה בתמוז" - וסיפר כמה פעל הרבי שם בהשתדלות. ואז סימן לו הרבי שישתוק ולא ידבר. לאחר מכן ביקשו ממנו החסידים שיספר, והשיב: הרבי אינו רוצה שאספר, ולכן איני מספר.
כאן מופיע הכול בקיצור, במילים ספורות - שהרבי "פועל רבות לשחרורו". אין מסופר מה נעשה, אך חלק גדול מן העניין היה בזכות פעולתו של הרבי בדבר.