אנו בשיעור השלושים וארבעה בשלשלת היחס, החלק הרביעי מתולדותיו של האדמו"ר הריי"צ. התחלנו את התיאור של שנת תרט"ז, וקראנו שהוא ייסד את הישיבות בבוכרה, ונמשיך הלאה.
ט"ו סיוון נאסר במאסר שפלרנה. על כל פרשת המאסר של האדמו"ר הריי"צ יש רשימה מאוד מפורטת, שהרבי הריי"צ בעצמו כתב יומן מפורט של כל פרשות המאסר. המאסר התחיל ביום שלישי, י"ד סיוון, אור לט"ו, בשעה שתים עשרה וחצות הלילה, אחרי שסיים הרבי לקבל חסידים ליחידות. אז התחילה פרשת המאסר. וכאן כתוב בקיצור שזה היה בט"ו סיוון. למאסר קראו שפלרנה.
ד' תמוז נשלח לעיר מקלטו קסטרומה. פה יש תיקון, שלכאורה צריך להיות כתוב ג' תמוז, שזה היום שבו נשלח. אחרי הלחץ שהיה עליהם, הם רצו לגזור עליו גזר דין של הפך החיים, רק שכבר היה לחץ שישחררו אותו. אז הם רצו בראש חודש תמוז, ל' סיוון, שזה א' דראש חודש תמוז, יום חמישי, לשלוח אותו באותו יום מבית הכלא לגלות לשלוש שנים.
שאל אותם הרבי מתי הוא יגיע לקסטרומה, לעיר מקלט. אמרו לו: אתה תגיע בשבת. אמר להם הרבי: בשבת אני לא אסע בשום אופן, רק אם תוציאו אותי מפה בכוח. אני לא אצא מפה. וזה היה סכנת חיים, להישאר שם כל רגע נוסף. אבל הוא הבין שהם מתכננים את כל המהלך כדי לגרום לכך שהרבי ייסע בשבת, ואומר: בשבת אני לא נוסע. בסוף הם נכנעו, ושלחו אותו ביום ראשון, שהיה ג' תמוז. בעיקרון שלחו אותו לשלוש שנים.
אבל מה היה בהמשך? כתוב: י"ב תמוז נתבשר אשר חופשה ניתנה לו. כשהיה בקסטרומה, היה שם הסדר שהיה צריך פעם בשבוע לבוא להתייצב במשרדים של הגפ"או, להראות נוכחות, שהוא לא ברח מהעיר. ביום שלישי י"ב תמוז, שהוא גם יום ההולדת של הרבי הקודם, התייצב במשרדים של הגפ"או בקסטרומה. הוא היה ביחד עם החסיד רבי אליהו חיים אלטהויז, שהלך איתו.
אומר הפקיד שישב שם לרבי: "אני שמח להיות הראשון שמבשר לך שקיבלנו פקודה לשחרר אותך לגמרי", כי היה לחץ ושתדלנות בעולם כל הזמן. ובאותה שנייה מתואר שם שהחסיד רבי אליהו חיים אלטהויז היה בהלם. הוא איבד את העשתונות שלו, והרבי היה צריך להרגיע אותו. אבל מכיוון שבאותו יום שלישי היה בעיר קסטרומה איזה חג של הגויים, את תעודת השחרור לא יכול היה לקבל באותו יום. את תעודת השחרור קיבל למחרת, ביום רביעי י"ג תמוז. זה מה שכתוב כאן בהמשך, שי"ג תמוז יצא לחירות, כי למחרת קיבל בפועל ממש את תעודת השחרור.
אחרי שנים, בתש"ה, כמדומני, הרבי הקודם דיבר על המאסר ועל הגאולה. בשיחה הוא אומר שבאותם תשע עשרה ימים שישב במאסר: "על עצמי לא חשבתי בכלל. ידעתי שאני לא בודד. יש לי אבא, יש לי סבא, יש לי סב-סבא", דהיינו כל רבותינו זכרונם. "על עצמי לא חשבתי בכלל ולא דאגתי בכלל". כך העיד הרבי הקודם על עצמו על הימים שישב במאסר, מ-ט"ו סיוון עד ג' תמוז.
הרבי היה גר בלנינגרד לפני שלקחו אותו למאסר. ברגע שיצא לחירות, חזר ללנינגרד, לעיר שלו, אבל בעיר שחזר אליה המשרדים של הגפ"או היו מאוד בכעס שלא הצליחו, שהלחץ העולמי גרם לשחרר אותו. היה חשש מאוד גדול שיחפשו מיד נקמה, יחפשו עילה עוד הפעם להכניס אותו למאסר.
מהלחץ הזה הבינו שאין מוצא. הרבי צריך לעזוב את העיר לנינגרד, ואז הרבי, כמו שכתוב כאן מטעם הרשות, העתיק מושבו למושבה מלחובקה. מלחובקה הוא כפר, בערך חצי שעה נסיעה ממוסקבה, ועבר לגור שם, סמוך למוסקבה, כדי שיהיו שם קצת פחות עיניים שכל הזמן עליו.
מצד שני, היה גם ברור שהרבי צריך לראות איך הוא יוצא מרוסיה כמה שיותר מהר, כי השהות שלו ברוסיה הייתה מסוכנת כל הזמן, כי ראו בו כמהפכן שנלחם בממשלה. אז הייתה שתדלנות מאוד גדולה, לכל אורך המאסר, גם ברוסיה וגם בלטביה וגם בריגה. כל מיני אנשי ממשל וקשרים. יש הרבה תיאור, אפשר לראות את זה ברשימות שמודפסות בספר התולדות.
ניתן אישור עקרוני בהתחלה, שהם מוכנים שהרבי יצא מרוסיה, אבל בתחילה אמרו שהם מוכנים בתנאי שכל המשפחה, כולל אשתו, הבנות ואימא שלו, יישארו ברוסיה. הם יהיו בני ערובה, שהוא לא יעשה מחוץ לרוסיה מהפכות נגד השלטון. אבל הרבי לא הסכים לזה, ובסופו של דבר הלחץ עזר והם הסכימו לשחרר את כולם.
אחר כך היה סיפור שלם. הוא רצה גם לשחרר את כל הרהיטים שלו ואת כל הספרים שלו, ולהוציא ספרים מרוסיה. גם זה תהליך שלם על פי חוק, יש שם מישהו שצריך לאשר את הוצאת הספרים. בקיצור, הלחץ עזר, וכמו שכתוב כאן באיסרו חג של סוכות, נוסע מרוסיה.
לפני כן, בחג הסוכות ושמחת תורה של אותה שנה תרפ"ח, הפרידה הרשמית מהחסידים הייתה בהתוועדות של שמחת תורה. ישבו באולם גדול, הצטרפו שם כמה מאות חסידים. הרבי דיבר לפני החסידים דברי חיזוק ועידוד. הוא אמר להם: "בסך הכול אני מעתיק ממקום למקום, אבל אנחנו לא נפרדים. אנחנו עוד נתראה בהמשך".
ובפועל, באיסרו חג הוא יצא, עם כל המשפחה, עם אמא שלו הרבנית, עם הבנות, עוד שישה חסידים וארבעה קרונות מלאים ברהיטים ובספרים שלו. את כל זה נתנו לו להוציא. מכיוון שגם הרבי הצטרף איתו ויצא, ובהתחלה היה לחץ מהם שלא רצו שהרבי יצא, אמר להם: "זה החתן שלי". הרבי כבר היה אז חתן של הבת. אמרו לו "חתן? תמצא חתן מחוץ לארץ, חתן אחר". אמר להם: "חתן כזה אני לא אמצא באף מקום". וזה היה הלחץ. בסוף-בסוף הסכימו להכל.
נראה עוד שורה אחת. הוא נוסע מרוסיה, ומתיישב בריגה. הגיע לריגה בלטביה, ושם מייסד ישיבה. מסופר שכשהרבי הגיע לריגה, פעם שאלו אותו חסידים בריגה "איך אתה מרגיש עכשיו אחרי כל מה שעברת בחצי שנה האחרונה, עם כל המעשים וכל הלחץ וסכנת החיים?" אז אמר להם משפט כזה: "אם מישהו יציע למכור לי במיליארד רגע אחד של ייסורים בעתיד, אני לא אקנה. אבל אם מישהו יציע לקנות ממני עבור מיליארד רגע אחד מהייסורים שהיה לי, אני לא אמכור". כך אמר הרבי.