אנו בשיעור העשרים וחמישה בשלשלת היחס, בחלק השלישי שבתולדות הרבי מהר"ש. היום נעסוק ב"בניו" של הרבי מהר"ש.
"א) הרב שניאור זלמן אהרן" - נולד ב"י"ט תמוז תרי"ט", ונסתלק ב"י"א מרחשוון תרס"ט". הוא נקרא על שם אדמו"ר הזקן - השם שניאור זלמן - ועל שם סבו מצד אמו: אמו היתה הרבנית רבקה, ואביה היה רבי אהרן משקלוב, חתנו של אדמו"ר האמצעי. נמצא שהבן הראשון נקרא על שם אדמו"ר הזקן ועל שם הסבא מן הצד השני.
בבריתו, לאחר שניתן השם, כינה אותו סבו הרבי הצמח צדק "רז"א", ומאז נקרא תמיד בשם זה - ראשי תיבות רבי זלמן אהרן. הצמח צדק השתמש אז בלשון הזוהר "רזא טמירא", הסוד הנעלם, שכן "רזא" הוא סוד, ו"רז"א" הם ראשי תיבות שמו.
סיפורים רבים מסופרים עליו, ונביא מהם בקצרה. מסופר שהיה בעל מידות טובות בטבעו, ומאידך היה בעל לב חזק ואדם חזק מאוד. אף כשהתייסר בייסורים קשים, וסבל רב היה מנת חלקו בחייו, תמיד היה מחייך, ומעולם לא הוריד דמעה בחייו - וכל זה בייסורים של עצמו; אך צערו של הזולת היה פוגע בו קשות.
פעם שאל אחד את הרז"א, לאחר שאחיו הצעיר, הרבי הרש"ב, נתמנה לרבי: האם אחיך ראוי להיות רבי? השיב לו: "כל דבר בעולם יש בו ממוצע בין הקצוות. יש עשיר מופלג ויש עני המחזר על הפתחים, ותמיד יש ממוצע ביניהם; יש איש חסד ברמה הגבוהה ביותר ויש אכזר גדול, ותמיד יש ממוצע ביניהם. אך בין רבי לאדם רגיל אין ממוצע - או שהוא רבי או שהוא רמאי, ואין אמצע". וסיים: "ואחי רמאי - ודאי אינו". בכך ענה על השאלה.
אמרה יפה נוספת שלו. פעם ראה חסיד שהִרבה בסיגופים ובתעניות, ואמר לו משל: בעיר אחת החליטו לבנות בית מרחץ חדש, והטילו מסים על כל התושבים להשתתף בהוצאות הבנייה. העשירים, שיש להם כסף, נתנו; העניים, שאין להם, הביאו כלים מן הבית כמשכון, שבבוא היום יבואו לפדותם וישלמו. היה שם אדם פיקח, שבא לראש הקהל ואמר לו: אם ברצונך לבנות בית מרחץ, קח מן העשירים כסף רב יותר ופטור את העניים - שכן מה תקבל מהם? חפצים חסרי ערך? לא ייצא לך מהם דבר.
והנמשל: הגוף הוא העיר, ותושביה הם האיברים. יש תושבים עשירים - העיניים, האוזניים והפה; ויש תושבים עניים - הקיבה והבטן. רצונך לגבות מסים? אל תטפל בעניים ואל תתחיל לצום, אלא טפל בעשירים: שמור על עיניך, על פיך ועל אוזניך, ומשם גבה את המסים; ואל תטפל באלה שלא יצא לך מהם דבר של ממש. סיפורים רבים נוספים ישנם עליו, ואלו רק קטעים קלים.
"ב) כבוד קדושת אדמו"ר הרב שלום דב בער" - הוא הרבי הרש"ב, שעליו נדבר בעזרת השם באריכות כשנגיע בהמשך לתולדותיו.
"ג) הרב אברהם סענדער, נסתלק בן ח' שנה". יש מקומות שבהם מופיע שהוא היה למעשה הבן הראשון, הגדול שבהם. ורואים כאן דבר פלא: נסתלק בגיל שמונה, ונקרא "הרב". הרבי הרש"ב, אחיו, סיפר עליו שהיה מופלא בחושיו, בעל מוחין ובעל מידות, ונפטר בגיל שמונה, בחיי הרבי הצמח צדק.
הרבי הצמח צדק אמר לבנו, הרבי מהר"ש, על הנכד שנפטר: "הוא היה הנשמה של אדמו"ר הזקן". דברים מופלאים מסופרים עליו: בגיל ארבע למד עמו סבו, הצמח צדק, משניות, והילד עצמו היה מדייק את כל הדיוקים שנאמרו בגמרא ואומרם מעצמו כבר בגיל ארבע. ילד צנום מאוד היה, לא ידע כלל מהו משחק ומעולם לא שיחק, והיה עסוק כל העת בתורה ובתפילה.
הרבי סיפר פעם, בהתוועדות כ' מנחם-אב תשי"ב, וכפי שמופיע בשיחה, שידוע כי אדמו"ר הזקן הסתלק קודם זמנו: הסתלקותו היתה בעת הבריחה מנפוליון, ובאמצע הדרך אירעה טעות בכיוון ההליכה, וזה גרם לסילוקו טרם זמנו. ובנו זה של הרבי מהר"ש, אברהם סנדר, היה נשמתו של אדמו"ר הזקן, שבאה לחיות בעולם את מספר השנים שאדמו"ר הזקן הסתלק קודם זמנו.
מסופר שבשעת הסתלקותו, ילד בן שמונה, נכחו שם סבו הרבי הצמח צדק, אביו הרבי מהר"ש והאחים, והוא אמר דברים מופלאים בישוב דעת מופלא: "הסבא, אדמו"ר הזקן, קורא לי שאבוא אליו". ביקש שילבישוהו בגדי שבת, התפלל מנחה בשמחה, סיים לומר "עלינו לשבח", התחיל לומר "שמע ישראל", וכשסיים את המילים האחרונות "השם אחד" - יצאה נשמתו. זהו הבן המופלא המוזכר כאן, הרב אברהם סנדר, שנסתלק בן ח' שנה.
"ד) הרב מנחם מענדל" - נולד ב"ז' אדר תרכ"ז". מן התאריך רואים שנולד בתוך השנה הראשונה להסתלקות הרבי הצמח צדק, שנסתלק בי"ג ניסן תרכ"ו, כפי שכבר סיפרנו; ומאחר שנולד לפני תום השנה, נקרא על שמו של הצמח צדק.
אף הוא היה מוכשר מאוד. בתולדות מופיע דבר שכתב לאביו, הרבי מהר"ש, בהיותו בגיל בר מצווה: אקרוסטיכון שלם לפי כל האלף-בית, מכתב רגשי מאוד, כולו בארמית ובצורה מעניינת ביותר.
הוא נפטר בגיל שבעים וחמש, בשנת תש"ב. ויש דבר מעניין הקשור לקבורתו: בשל מצבו הכלכלי עזב את רוסיה ועבר לגור בפריז שבצרפת, ובהמשך עבר לאי קורסיקה, השייך אף הוא לצרפת, ושם נפטר ושם נקבר.
קיים בצרפת חוק, שלאחר עשרים שנה חורשים את הקבר, וכך היה צפוי שיקרה גם לקברו. שלוש עשרה שנה לאחר פטירתו, בשנת תשט"ו, ביקש הרבי מהחסיד רבי בנימין גורודצקי להעלות את גופו מצרפת לארץ הקודש. הפעולה נעשתה בחשאי, מפני החשש שבני משפחה יתנגדו: פתחו את הקבר, הוציאו אותו והחזירו את המצבה למקומה כאילו נשאר שם. באישון לילה הוציאוהו והעבירוהו באנייה לארץ; הוא הגיע לנמל חיפה בחורף תשט"ז, ובאישון לילה נקבר בבית העלמין העתיק בצפת.
ואף אז לא בנו מצבה, אלא עשו מצבה מבטון בלא כל כיתוב; דבר לא נכתב עליה, ורק יחידי סגולה ידעו מה נמצא במקום. כך נמשך הדבר שנים רבות. בתשל"ט באו כמה מזקני אנ"ש אל הרב ביסטריצקי עליו השלום, רבה של צפת, וסיפרו לו שהם יודעים בדיוק את המקום. הוא כתב לרבי, ועל פי הוראת הרבי הוצבה מצבה חדשה ונכתבו בה כל הפרטים. הרבי שילם, ורצה להיות בעל התשלום של כל ההוצאות סביב זה.
והמעניין: כשהובאה גופתו בתשט"ז מצרפת, רצה הרבי מאוד וביקש מהרב אפרים וולף, שהתעסק בכך, שיביאו צלם שיצלם את גופו של הרב מנחם מנדל, ואמר: "אני רוצה לראות תמונה של גופו של הרבי מנחם מנדל". הרב אפרים וולף לא הצליח להשיג צלם באמצע הלילה, שכן אז לא היה הדבר כבימינו שלכל אחד מצלמה בכיסו. אך הרב אפרים וולף סיפר שהשתדל לראות את הגופה - חמש עשרה שנה לאחר פטירתו - וראה שהיה שלם בגופו לגמרי, כאילו נפטר זה עתה. היה יהודי גדול, בנו של הרבי המהר"ש.