שיעור שמונה עשר בשלשלת היחס - תולדות הרבי הצמח צדק, חלק רביעי.
בתר"ח נכתב בקצרה: "תר"ח - מדפיס את הלקוטי תורה". אך מאחורי ארבע מילים אלו עומדת היסטוריה שלמה. כבר קראנו קודם, שבתקצ"ז הדפיס הצמח צדק את הספר "תורה אור", שהוא החלק הראשון; ולקח למעלה מעשר שנים, עד תר"ח, עד שהודפס החלק השני, "ליקוטי תורה". מה אירע בינתיים?
בעקבות הלשנות המשכילים נסגרו ברוסיה, בחודש טבת תקצ"ז, כל בתי הדפוס היהודיים - ובכללם הדפוס בקאפוסט, שבו הודפס ה"תורה אור". הספיקו להדפיס את ה"תורה אור", ומיד לאחר מכן נסגר הדפוס. הרוסים אישרו שני בתי דפוס בלבד: דפוס פעיל בווילנה, ואישור עקרוני לדפוס בז'יטומיר. הדפוס בווילנה בקושי עמד בלחץ הדרישות של כל הקהילות היהודיות - להדפיס סידורים, חומשים, משניות וספרי יסוד - והיתה לו עבודה מעל לראש, עד שלא ניתן היה להכניס דבר נוסף.
הדפוס השני, בז'יטומיר, אף שאושר באופן עקרוני, לקח זמן עד שיצא האישור בפועל ועד שנפתח - עד תר"ח. באותה שנה, משקיבלו אישור בפועל להפעיל את הדפוס, הדפיסו את חלקו השני של ה"תורה אור", שאז קיבל שם חדש: "לקוטי תורה".
דבר נוסף אירע בין הדפסת ה"תורה אור" להדפסת ה"לקוטי תורה": באותן עשר שנים נודע לחסידים שיש לרבי הצמח צדק הערות, הגהות וביאורים על מאמרי אדמו"ר הזקן, והם הפצירו בו מאוד שכאשר ידפיס את החלק השני, יכניס לתוכו גם את כל ביאוריו והגהותיו. בתחילה לא הסכים, ולבסוף הסכים והדברים נכנסו.
מה גרם לכך? כפי שמפורט ב"מגדל עוז", בתמצית: הצמח צדק חלם שאדמו"ר הזקן מתגלה אליו ומבקש ממנו להדפיס, אך החליט שלא לספר את החלום לאיש. לאחר מכן חלמו את אותו חלום בדיוק שלושה מבניו, וכל אחד בפני עצמו בא אל אביו ואמר לו: "אבא, חלמתי כך וכך". אז הסכים הצמח צדק, וכל הגהותיו נכנסו לחלק השני, ל"ליקוטי תורה" - כפי שרואים סוגריים רבים מאוד ב"לקוטי תורה", שהם הגהות הצמח צדק.
הפרט הבא: "תרי"ד - מוחה נגד דרישת המיניסטריום, על פי הצעת ליליענטהאל, לקצר את סידור התפילה לנערי בני ישראל ולהנהיג קיצור חומש לילדי בני ישראל". כבר דיברנו כמה פעמים על המשכילים, שגרמו בעיות רבות ונלחמו בכל מיני דרכים לעקור כל דבר אלוקי ורוחני מילדי ישראל; הם דחפו אסיפות והלשנות, וביקשו להכניס שינויים בחינוך. אותו לילינטל, הנזכר כאן בשמו, היה מגדולי המשכילים; הוא נולד במינכן שבגרמניה והתחנך בסביבה של עוזבי דת ומתבוללים, ובבואו לרוסיה עשה צרות רבות.
מי שמעוניין לראות את פרטי הסיפור באריכות, ימצאם בקונטרס "הצמח צדק ותנועת ההשכלה". שם מובא מענה ארוך ומפורט של הצמח צדק על דרישתם לקצר את החומש. הם טענו: מדוע להכניס את כל הסיפורים? ישנם סיפורים שאין ילדים אמורים לשמוע ולדעת - וניסו בכל מיני דרכים לקצר ולחתוך. הצמח צדק כותב באריכות תשובה על כל טענה וטענה, בנימוק מפורט מדוע אין הדבר שייך. למשל, על הדרישה להוריד פסוקים מסוימים שלכאורה אינם שייכים, הוא מאריך שהתורה היא תורת ה', וכל דבר שבה הוא אלוקי, ולא שייך שהשכל האנושי יתערב ויקבע מה כן ומה לא; הכול צריך להישאר כמות שהוא, שהכול מאת ה'. אריכות שלמה על כל דבר ודבר. זה היה באותה שנה, תרי"ד.
הדבר הבא: "תרט"ז - נשרפה חצרו" של הרבי בליובאוויטש, "וחמש תיבות [מלאות ב]כתבי יד". כאן הדברים כתובים בקיצור רב, ובפרטיות מסופר על כך הרבה יותר. באותו זמן פרצה בליובאוויטש שריפה גדולה מאוד, שלא רק שרפה את חצר הצמח צדק, אלא התפשטה ובתים רבים נשרפו.
כתבי יד רבים לא שמר הרבי הצמח צדק אצלו, אלא פיזרם - חלק בבית השמש וחלק בבית הרב, מסיבות שונות. אצל הרב לבדו היו עשרים כרכים ענקיים: שנים עשר כרכים בנגלה ושמונה בחסידות. בנגלה, למשל, היו אלפיים דפים, שבהם השלים הצמח צדק את כל הסימנים בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן שנשרפו - את הכול השלים. אוצר עצום הפקיד הצמח צדק בידי הרב.
מסופר, שכאשר פרצה השריפה רץ הרבי בעצמו לביתו של השמש. השמש היה איש פשוט, שאינו יודע לייקר את האוצר המצוי אצלו, ובשעת שריפה אנשים נבהלים ומצילים מה שאפשר; לכן רץ הצמח צדק לביתו כדי להציל את כתבי היד. וכשהגיע לשם, ראה את השמש בעצמו יוצא עם הארגז וצועק: "רבי, הצלתי את זה!" - השמש הבין מה מונח אצלו.
אל הרב לא רץ הרבי, אלא שלח יהודי שקראו לו "צבי הצהוב" (כנראה היה ג'ינג'י), ואמר לו: "רוץ לביתו של הרב ועזור לו להוציא את הכתבים". מסתבר שהרב הציל לעצמו שק של נוצות וכוורת דבש, ואת הארגז היקר שבידיו כלל לא זכר. צבי הצהוב ניסה, ולא הצליחו - נתקעו בדלת, ויש שם תיאורים - והכתבים לא ניצלו ונשרפו. הרבי הקפיד עליו מאוד מאוד, וזמן רב לאחר מכן הבין הרב שהרבי מקפיד עליו על שאסף את חפציו הפרטיים ושכח את העיקר שהופקד אצלו בביתו.
הלאה: "תרכ"א - ח' טבת מתאלמן". בטבת הסתלקה הרבנית חיה מושקא, רעייתו של הצמח צדק. לאחר הסתלקותה אמר הצמח צדק "עולמי חשך בעדי", וזה היה חמש שנים לפני הסתלקותו שלו. אף שפעמים רבות היה אדם חזק וגיבור - ויש תיאורים מפליגים עד כמה מעט היה ישן וכמעט לא היה צריך לאכול וכיוצא בזה - בחמש השנים האחרונות היה, להבדיל, חולה ובעל ייסורים קשים מאוד. לאחר הסתלקות הרבנית הפסיק לקבל חסידים ליחידות, ואמר שהעצה ניטלה ממנו, וכל מיני ביטויים כאלה; מרגע שהסתלקה הרבנית היתה ירידה בכל העניין. זה היה בטבת תרכ"א. הרבנית חיה מושקא מנוחתה כבוד בליובאוויטש - יש שם אוהל הרבניות, ושם היא נמצאת.
הדבר האחרון בקטע זה הוא הסתלקותו של הרבי בעצמו: "ברביעי", בשעה שתים עשרה שלושים ושבע בלילה, "אור ליום החמישי, שלשה עשר בניסן תרכ"ו נסתלק ומנוחתו כבוד בעיר ליובאוויטש". [מסופר שיום לפני הוסיפו לצמח צדק את השם "מאיר"]. זו היתה הסתלקות הצמח צדק, ואותו יום, י"ג בניסן, הוא גם יום ההסתלקות של רבי יוסף קארו. בספר "מגדל עוז" מובא רמז מפסוק במגילת אסתר: "ויקראו סופרי המלך בחודש הראשון בשלושה עשר יום בו" - "סופרי המלך" מרמז על הבית יוסף, שכתב את השולחן ערוך, ועל הצמח צדק, שכתב הרבה מאוד; ושניהם, סופרי המלך, נקראו אל המלך בי"ג בניסן, הוא יום הסתלקותם.