אנו בשיעור השנים עשר בשלשלת היחס. בתולדות חייו של האדמו"ר האמצעי, בחלק השני. הגענו לשנת תקע"ה. מספרים כאן שבשנת תקע"ה משתדל ופועל בספירות הממשלה להפריש חלקי אדמה בפלך חרסון, ומייסד שם מושבות יהודים. ידוע שבזמן האדמו"ר האמצעי המצב של היהודים בגשמיות היה רע מאוד. האדמו"ר האמצעי הציע לממשלה שייתנו לו אדמה, והוא הושיב עליה לפחות אלפיים יהודים מתיישבים שיהיו עובדי אדמה, ואילו המושבות שהרבי האמצעי הקים בחרסון, בכל האזור.
וכפי שהרבי מספר ברשימת היומן שלו, כל האדמה נרשמה על שם האדמו"ר האמצעי, ופטרו את כל האלפיים מתיישבים ממיסים, ועזרו להם להגיע לשם. כלומר, נתנו להם סוסים שיוכלו להגיע למושבות, ונתנו רשות שכל הבהמות שלהם בדרכם למושבות יוכלו לאכול בשדות של הממשלה. כנראה איזו היתה הטבה מיוחדת.
האדמו"ר האמצעי גם פרסם מכתב, המודפס באגרות קודש שלו, על התועלת הגדולה שיש בעבודת האדמה דווקא. אחד הדברים שהוא מציין שם, שזה יגרום לפחות אנטישמיות, ושהממשלה תקרב את האנשים והם ימצאו חן יותר בעיני הממשלה, כי הממשלה לא אוהבת את סוגי המסחר שיהודים רגילים לסחור בהם, אבל כשיהיו עובדי אדמה זה יעבור יותר בשקט ובנחת. כך ענה.
שמעתי פעם סברה ממישהו, לא ראיתי את זה כתוב, אבל זו נשמעה סברה יפה: שכשעובדים עבודת האדמה נשארים עם המשפחה כל הזמן, נשארים במקום, וזה משמר את חיי יראת שמים של המשפחות. לעומת זאת, כשהאבא הוא סוחר וצריך לנסוע רוב השנה לכל מיני מקומות, מטבע הדברים פחות אפשר לנהל בית היהודי כמו שצריך. ולכן אחת הסיבות שהאדמו"ר האמצעי רצה שהעיסוק של יהודים יהיה בעבודת האדמה.
הלאה. תקע"ו-תקע"ז. בשנים האלה מייסד יישוב חסידי חב"ד בחברון. ההתיישבות של חסידים בחברון כנראה שהיו בזה שלבים, כי יש כמה מקומות שמציינים שנים דומות או קצת יותר מאוחרות. כנראה שתקע"ו היה ממש השלב הראשון שהאדמו"ר האמצעי נתן רשות לחסידים לנסוע לארץ. בדברי הימים מתואר שבהתחלה גרו בצפת, ובהמשך הגיעו לחברון.
מעניין, שמציין באחד המכתבים של האדמו"ר האמצעי: מצאתי כתוב בשם הרדב"ז, שכל מי שיש לו אחוזת נחלה בעיר הקודש חברון יהיה ניצול מחיבוט הקבר. והאדמו"ר האמצעי קנה שם חלקה, שזה נהיה בית הכנסת בחברון, שהיה רשום על שמו. עד היום נחלה זו שייכת לאדמו"ר האמצעי, כי רצה שתהיה לו נחלה בחברון. אפשר לומר שבית הכנסת החב"די העתיק ביותר בעולם הוא בחברון. מזמן האדמו"ר האמצעי שאז התיישבו חסידי חב"ד בחברון.
הפרט הבא שמסופר כאן זה תקע"ז, מבקר את המושבות. כאן הכוונה לאותן מושבות שהזכרנו קודם, שהאדמו"ר האמצעי הקים בחרסון. הוא היה מבקר שם מפעם לפעם, ומתעכב שם כמה חודשים מפסח עד אלול. שזה כמעט חצי שנה, כדי לחזק אותם וכולי.
הפרט הבא בשנת תקפ"ז, המאסר הידוע של האדמו"ר האמצעי על פי הלשנה. הלשינו עליו את אותו סוג הלשנה שהלשינו על האדמו"ר הזקן, שהוא אוסף כספים בשביל למרוד במלכות רוסיה. ולקחו אותו למאסר בכ"ח בתשרי תקפ"ז.
כזכור לאדמו"ר האמצעי הייתה תקופה בתחילת הנשיאות שהוא נסע כדי להגיע ללובביץ', בדרך הוא אסף כספים מחסידים כדי שתהיה אפשרות לממן את הפעולות. הוא כתב מכתב לחסיד רבי פנחס מרזס, ותיאר לו במכתב שבדרך הוא אסף ג' או ד' אלפי רובל. והוא פונה לחסיד רבי פנחס מרזס שיבחר עוד שני חסידים, כדי שיהיו שלושה, ויישבו ביחד להחליט איך לחלק את הכסף.
המכתב הזה ברבות השנים הגיע למי שהלשין נגד האדמו"ר האמצעי. מה הוא עשה? הכניס זיוף במכתב. הוסיף בסך הכול שתי אותיות. איפה שכתוב ג' או ד' אלפים הוסיף ק': ק"ג או ק"ד. דהיינו, במקום שלוש או ארבע אלף רובל, מאה ושלוש אלף רובל או מאה וארבע אלף רובל, שזה סכום עצום. ואז טענו לממשלה: אם בכזה מקום קטן הוא אסף כל כך הרבה כסף, כנראה שיש שם מי יודע מה, ורוצים לפעול נגד הממשלה. ובאמת לקחו את האדמו"ר האמצעי למאסר בגלל זה. כמו שהוא אומר בהמשך, "נאסר על פי מלשינות, ובי' כסלו יצא לחירות". הוא יצא לחירות בי' כסלו של תקפ"ז. זה חג הגאולה המפורסם של האדמו"ר האמצעי.
הדבר הבא שמסופר כאן: כשנתפרסמה פקודת המלך על אודות לקיחת צעירי היהודים לעבודת הצבא, כי הייתה גזרה שלקחו יהודים לצבא. האדמו"ר האמצעי לקח את זה מאוד קשה, ורצה לפעול באופן רוחני לבטל את הגזרה, "עושה מסעו לבקר את היכל ציון אוהל כבוד קדושת אביו" באדיטש. הוא נסע מלובביץ' לאדיטש, ושהה שם זמן רב. באחת הרשימות כתוב, שהוא נסע בתמוז תקפ"ז, והתעכב שם עד אמצע חשוון תקפ"ח. דהיינו, הוא היה באדיטש כמה חודשים. ולא עזב את המקום, רק כדי להתפלל על הגזירה הזו של גיוס צעירים יהודים.
אחרי שסיים באדיטש, באמצע חשוון תקפ"ח, התחיל במסעו חזרה, ובאמצע הדרך, הייתה ההסתלקות שלו, כמו שמתואר, ביום הרביעי בט' כסלו תקפ"ח, שזה יום ההולדת שלו, ט' כסלו. בהיותו בעיר ניז'ין, בפלך צ'רניגוב, כשחזר מביקורו באוהל כבוד קדושת אביו, נסתלק. ההסתלקות שלו הייתה ביום ההולדת שלו.
כפי שמסופר, האדמו"ר האמצעי היה אומר תמיד שהוא פוחד משנת תקפ"ח. הוא אמר על תקפ"ח "זו שנה שמרומז עליה גזירות", רחמנא לצלן. פעם אמר, שכשלקחו אבא שלו, האדמו"ר הזקן, למאסר השני, כמו שתיארנו בסיפורים של האדמו"ר הזקן, היה האדמו"ר הזקן בגיל חמישים וארבע. אומר האדמו"ר האמצעי: "נתנו לאבא מן השמיים ברירה מה הוא רוצה לבחור בגיל חמישים וארבע: ייסורים או הסתלקות. ואבא בחר ייסורים, אז לקחו אותו למאסר השני". וסיים ואמר "כנראה את האופן השני הוא השאיר לי". ובאמת ההסתלקות שלו הייתה ביום ההולדת שלו, בגיל חמישים וארבע, בדיוק באותו גיל שאבא היה כשלקחו אותו למאסר.
גם עוד מסופר, שבאחת הפעמים, כנראה כשנסע לציון של האבא באדיטש, הוא יצא באחת הפעמים מהציון בשמחה גדולה ובפנים ממש מאירות, ואמר "פעלתי אצל אבא שיפטרו אותי מהרבנות". החסידים לא חשבו שהוא מרמז על הסתלקות, מכיוון שהאדמו"ר האמצעי אמר כל הזמן שהוא רוצה לנסוע לארץ, אז היו בטוחים שהוא התכוון שהוא קיבל מאבא רשות לעזוב את החסידים ולנסוע לארץ. וטענו לו: "איך תשאיר את החסידים בלי מנהיג?" והוא אמר להם: "החתן שלי נמצא איתכם". החתן, הכוונה היתה לרבי הצמח צדק, שאחר כך באמת נהיה המנהיג, הרבי הבא.
ואחרי הסיפור הזה הוא נסע משם, הגיע לניז'ין, ושם נחלה מאד והסתלק. יש בבית רבי הרבה תיאורים נפלאים על אופן ההסתלקות שלו. זה ממש היה דומה להסתלקות הרשב"י בהרבה דברים.
בכל אופן ביום ההולדת החמישים וארבע, נ"ד, בו ביום הייתה ההסתלקות שלו, ומקום קבורתו בניז'ין, ששם הייתה ההסתלקות שלו.