אנו בשיעור השנים עשר בשלשלת היחס - בחלקה השני של תולדות חייו של האדמו"ר האמצעי. הגענו לשנת תקע"ה.
"בשנת תקע"ה משתדל ופועל בספירות הממשלה להפריש חלקי אדמה בפלך חרסון, ומייסד שם מושבות יהודים". ידוע שבזמנו של האדמו"ר האמצעי היה מצבם הגשמי של היהודים רע מאוד, והאדמו"ר האמצעי הציע לממשלה שיעניקו לו אדמה, ועליה הושיב כאלפיים יהודים מתיישבים שיהיו עובדי אדמה - הן המושבות שהקים בחרסון ובכל האזור.
כפי שמספר הרבי ברשימת היומן שלו, כל האדמה נרשמה על שם האדמו"ר האמצעי, וכל אלפיים המתיישבים נפטרו ממיסים. אף סייעו להם להגיע לשם: נתנו להם סוסים שיוכלו להגיע למושבות, וניתנה רשות שכל בהמותיהם יוכלו לאכול בדרכן בשדות הממשלה - כנראה הטבה מיוחדת.
האדמו"ר האמצעי אף פרסם מכתב, המודפס באגרות קודש שלו, על התועלת הגדולה שבעבודת האדמה דווקא. בין הדברים הוא מציין שהדבר יפחית את האנטישמיות, ושהממשלה תקרב את היהודים והם ימצאו חן יותר בעיניה - שכן אין הממשלה אוהבת את סוגי המסחר שיהודים רגילים בהם, ואילו כשיהיו עובדי אדמה יעבור הדבר בשקט ובנחת.
שמעתי פעם סברה, שלא ראיתיה כתובה אך נשמעת יפה: העוסק בעבודת האדמה נשאר עם משפחתו כל העת ואינו עוזב את מקומו, ובכך משתמרים חיי יראת השמים של המשפחות. לעומת זאת, כאשר האב סוחר ונאלץ לנסוע רוב השנה לכל מיני מקומות, מטבע הדברים קשה יותר לנהל את הבית היהודי כראוי. זו אחת הסיבות לכך שרצה האדמו"ר האמצעי שעיסוקם של יהודים יהיה בעבודת האדמה.
"תקע"ו-ז מייסד ישוב חסידי חב"ד בחברון". כנראה שהתיישבות החסידים בחברון נעשתה בשלבים, שכן במקומות אחדים מציינים שנים דומות או מאוחרות מעט, וכנראה שתקע"ו היה השלב הראשון ממש, שבו נתן האדמו"ר האמצעי רשות לחסידים לנסוע לארץ. בדברי הימים מתואר שבתחילה גרו בצפת, ובהמשך הגיעו לחברון.
מעניין מה שמציין האדמו"ר האמצעי באחד ממכתביו: "מצאתי כתוב בשם הרדב"ז, שכל מי שיש לו אחוזת נחלה בעיר הקודש חברון יינצל מחיבוט הקבר". האדמו"ר האמצעי קנה שם חלקה, שנעשתה בית הכנסת בחברון והייתה רשומה על שמו, ועד היום נחלה זו שייכת לו - שכן רצה שתהיה לו נחלה בחברון. אפשר לומר שבית הכנסת החב"די העתיק ביותר בעולם הוא בחברון, מזמנו של האדמו"ר האמצעי, שאז התיישבו חסידי חב"ד בחברון.
הפרט הבא הוא שנת "תקע"ז - מבקר את המושבות", אותן מושבות שהקים בחרסון. הוא היה מבקר שם מפעם לפעם "ומתעכב שם" כמה חודשים "מפסח עד אלול" - כמעט חצי שנה - כדי לחזקם וכו'.
"בשנת תקפ"ז נאסר" אירע המאסר הידוע של האדמו"ר האמצעי "על פי מלשינות" - אותו סוג הלשנה שהלשינו על האדמו"ר הזקן, שהוא אוסף כספים כדי למרוד במלכות רוסיה. לקחוהו למאסר בכ"ח בתשרי תקפ"ז.
כזכור, בתחילת נשיאותו הייתה תקופה שבה נסע האדמו"ר האמצעי בדרכו לליובאוויטש, ובדרך אסף כספים מחסידים כדי לממן את הפעולות. הוא כתב מכתב לחסיד רבי פנחס רייזס, ותיאר בו שבדרכו אסף ג' או ד' אלפי רובל, ופנה אליו שיבחר עוד שני חסידים, שיהיו שלושה, וישבו יחד להחליט כיצד לחלק את הכסף.
ברבות השנים הגיע מכתב זה לידי מי שהלשין על האדמו"ר האמצעי, והלה הכניס בו זיוף - הוסיף שתי אותיות בלבד: במקום "ג' או ד' אלפים" כתב "ק"ג" או "ק"ד", דהיינו מאה ושלושה או מאה וארבעה אלפי רובל במקום שלושה או ארבעה אלפים, סכום עצום. ואז טענו בפני הממשלה: אם במקום קטן כזה אסף כל כך הרבה כסף, כנראה מתרחש שם מי יודע מה, ומבקשים לפעול נגד הממשלה. ואכן בשל כך נלקח האדמו"ר האמצעי למאסר, וכלשון ההמשך: "וביו"ד כסלו יצא לחירות" - בי' כסלו תקפ"ז, הוא חג הגאולה המפורסם של האדמו"ר האמצעי.
"כשנתפרסמה פקודת המלך על אדות לקיחת צעירי היהודים לעבודת הצבא", לקח זאת האדמו"ר האמצעי קשה מאוד, ורצה לפעול באופן רוחני לביטול הגזירה - "עושה מסעו לבקר את היכל ציון אוהל כבוד קדושת אביו בהאדיץ". הוא נסע מליובאוויטש להאדיטש ושהה שם זמן רב; באחת הרשימות כתוב שנסע בתמוז תקפ"ז והתעכב שם עד אמצע חשוון תקפ"ח - כמה חודשים - ולא עזב את המקום, אך ורק כדי להתפלל על גזירת גיוס הצעירים היהודים.
לאחר שסיים באדיטש, באמצע חשוון תקפ"ח, החל במסעו חזרה, ובאמצע הדרך הייתה הסתלקותו: "ביום הרביעי ט' כסלו תקפ"ח" - שהוא יום הולדתו - "בהיותו בעיר ניעזשין - פלך טשרניגוב, כשחזזר מביקורו באהל הוד כבוד קדושת אביו, נסתלק". הסתלקותו הייתה ביום הולדתו.
מסופר, שהאדמו"ר האמצעי היה אומר תמיד שהוא פוחד משנת תקפ"ח, ואמר עליה: "זו שנה שמרומזות עליה גזירות", רחמנא ליצלן. פעם אמר, שכאשר לקחו את אביו, האדמו"ר הזקן, למאסר השני - כמתואר בסיפורי האדמו"ר הזקן - היה האדמו"ר הזקן בגיל חמישים וארבע. ואמר: "נתנו לאבא מן השמיים ברירה מה יבחר בגיל חמישים וארבע - ייסורים או הסתלקות; ואבא בחר בייסורים, ולכן לקחוהו למאסר השני". וסיים: "כנראה את האופן השני השאיר לי". ואכן הסתלקותו הייתה ביום הולדתו, בגיל חמישים וארבע, בדיוק בגיל שבו נלקח אביו למאסר.
עוד מסופר, שבאחת הפעמים - כנראה בנסיעתו לציון אביו באדיטש - יצא מן הציון בשמחה גדולה ובפנים מאירות ממש, ואמר: "פעלתי אצל אבא שיפטרו אותי מהרבנות". החסידים לא חשבו שהוא מרמז על הסתלקות, שכן האדמו"ר האמצעי אמר כל העת שברצונו לנסוע לארץ, והיו בטוחים שכוונתו שקיבל מאביו רשות לעזוב את החסידים ולנסוע לארץ. טענו לפניו: "כיצד תשאיר את החסידים בלי מנהיג?", ואמר להם: "החתן שלי נמצא אתכם" - הכוונה לרבי הצמח צדק, שאכן נעשה אחר כך המנהיג, הרבי הבא.
לאחר סיפור זה נסע משם, הגיע לניז'ין, ושם חלה מאוד והסתלק. בבית רבי מובאים תיאורים נפלאים רבים על אופן הסתלקותו, שהייתה דומה בדברים רבים להסתלקות הרשב"י. ביום הולדתו החמישים וארבעה, נ"ד, בו ביום הייתה הסתלקותו, "ושם מנוחתו כבוד" ומקום קבורתו בניעז'ין, שם הסתלק.