אנו בשיעור השמיני בשלשלת היחס, בתולדות חייו של אדמו"ר הזקן, ומכאן ואילך נעסוק בתיאור משפחתו - אשתו ובניו.
עוד קודם שנפרט את שמה, ראוי לציין את הפתגם שב"היום-יום" לכ"ג שבט. מסופר שם שנזדמן לאדמו"ר הזקן לשמוע את הרבנית אומרת לכמה נשים, בדברה על בעלה: "'שלי' אומר כך וכך" - ובאומרה "שלי" כוונתה לאדמו"ר הזקן. נכנס אדמו"ר הזקן לדבקות ואמר: "בגלל מצווה אחת אני שלך, אם כן בכל כך הרבה מצוות - אף אני של הקדוש-ברוך-הוא". אמירתה זו עוררה בו דבקות גדולה מאוד.
שמה היה "אשתו הרבנית סטערנא". מסופר עליה שהייתה אישה חשובה מאוד, בעלת חוכמה ובעלת דעה חזקה, ומסירות נפש הייתה לה על אדמו"ר הזקן, ואף הוא כיבדה מאוד.
אחד הסיפורים המסופרים עליה: כאשר הגיע אדמו"ר הזקן לליאזנא, החלו החסידים לנסוע אליו. פעם אחת עמד ליד החלון וראה את ההמונים הבאים, והחל לצעוק: "מה הם רוצים ממני? למה הם באים אליי בכלל?". הרבנית היא שפעלה עליו לקבלם, באומרה לו: "הם אינם באים אליך. הרי היית אצל רבך, המגיד ממעזריטש, והם באים לשמוע ממך מה ששמעת מרבך". אמר לה אדמו"ר הזקן: "אם כך, אם לשם כך הם באים - אספר ואתן להם הרבה", ומאז קיבלם. נמצא שהיא פעלה שאדמו"ר הזקן יקבל חסידים. מנוחתה כבוד בליובאוויטש.
הרבנית הייתה "בת הקצין רבי יהודה ליב סגל", יהודי מכובד מאוד בעיר ויטבסק ועשיר גדול. אולם מאחר שדרכו והתנהגותו של אדמו"ר הזקן היו מוזרות מאוד בעיניו, סבל אדמו"ר הזקן עגמת נפש גדולה מאוד בביתם של חמיו וחמותו; הם דחקוהו והציקו לו, ויש בזה כל מיני תיאורים שאינם נעימים, ואף ביקש להכריח את בתו, הרבנית סטרנה, שתתגרש מאדמו"ר הזקן - כה מוזר נראה בעיניהם.
כשחזר אדמו"ר הזקן מרבו, המגיד ממעזריטש, ירד חמיו מגדולתו, ולאחר מכן נפטר. "ואשתו" חמותו של אדמו"ר הזקן, הייתה "מרת ביילא" מסופר שלאחר שראתה מרת ביילא את תפארת גדולתו, וכמה שנתפרסם ורבים חסידיו, התחרטה מאוד על כל עגמת הנפש והצער שגרמו לאדמו"ר הזקן בהיותו אצלם בבית. באותה עת התעשרה מאוד, והתחננה אליו שיחזור אליהם הביתה לוויטבסק, באומרה: "תחזור, אכבד אותך ואעזור לך, ונעזור לחסידים - בואו, בואו".
אדמו"ר הזקן לא רצה לחזור, ואמר לה בבדיחותא: "כתוב שהתינוק שבבטן אמו טוב לו - מלאך עם נר על ראשו מלמדו את כל התורה כולה; ולהפך, כשהוא יוצא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו, ונעשה לו פחות טוב. ואף על פי כן, אם יציעו לתינוק לאחר שיצא לחזור פנימה, לא ירצה - משתי סיבות: המקום נעשה קטן מדי, והוא עצמו נעשה גדול מדי".
בניו: הבן הבכור - "א) הוד כבוד קדושת אדמו"ר הרב דובער". עליו נדבר בהרחבה, אם ירצה השם, לאחר שנסיים את כל התיאור על אדמו"ר הזקן, כשנגיע לאדמו"ר האמצעי, הרבי הממלא מקומו.
הבן השני - "ב) כבוד קדושת הרב החסיד רבי חיים אברהם" הוא נולד בחודש אלול, ויש שתי גרסאות אם היה זה בשנת תקל"ז או בשנת תקל"ח. בברית קרא לו אביו שם אחד - אברהם, והכריז בשעת הברית על שם מי הוא קורא לו כך: על שם רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד; והוסיף שהוא גם על שם סבו של אדמו"ר הזקן, אבי אמו, שנקרא אברהם - כפי שכבר הזכרנו בתחילת השלשלת.
בהיותו בן שלוש חלה הילד אברהם מאוד. אסף אדמו"ר הזקן עשרה תלמידים וגילה להם שמחלת הילד באה בשל הקפדתו של סבו, רבי אברהם, שזכרו נבלע תחת זכרו של רבי אברהם המלאך, ולא ניתן לו הזיכרון הראוי. באותה הזדמנות גילה אדמו"ר הזקן פרט נוסף שנודע לו, ששמו המלא של הסב היה חיים אברהם ולא אברהם בלבד; והוסיף לבנו את השם חיים. מאז, מגיל שלוש, נקרא חיים אברהם - ובכך נעשה זכר ברור לסבו, שהרי הוזכר שמו המלא - והבן נתרפא לגמרי.
מסופר על רבי חיים אברהם שהיה גדול בתורה, גדול בחסידות וגדול במידות טובות, חכם נפלא ואיש אמת, ומעלות עצומות היו בו. לאחר הסתלקות אחיו הבכור, אדמו"ר האמצעי, ביקשו החסידים את הרבי הבא, את המשך הדור, והלכו אל הצמח צדק. הצמח צדק, שבסופו של דבר קיבל עליו את עול ההנהגה, לא רצה בתחילה ודחה אותם, ובין הדברים אמר להם שיש להם את רבי חיים אברהם, בנו השני של אדמו"ר הזקן, והוא יהיה הממשיך; אלא שרבי חיים אברהם, כמובן, אף הוא לא רצה.
ומסופר, שבשעה שאחיו אדמו"ר האמצעי היה רבי בפועל, בכל פעם שהיה צורך במופתים לפעול ישועות - ובמיוחד בעניין לידת ילדים - היה אדמו"ר האמצעי שולח אל אחיו רבי חיים אברהם, והוא היה עושה מופתים. אף שלא נמנה על הרביים, קיבלו אדמו"ר האמצעי מאוד והיה מסוגל לפעול מופתים. עוד מסופר עליו שתואר פניו היה דומה מאוד לאביו, לאדמו"ר הזקן.