אנחנו בשיעור השישי בשלשלת היחס של נשיאי חב"ד ונסיכי בית רבי, בחלק החמישי של תיאור חייו של אדמו"ר הזקן - המאורעות מתקנ"א ואילך.
על שנת "תקנ"א" מביא הרבי בשלשלת היחס: "כתביו בנגלה ובנסתר, מתפשטים במרחב גדול" - כתביו של אדמו"ר הזקן, בנגלה ובפנימיות התורה, זכו להפצה גדולה מאוד.
תיאור מפורט יותר קיים ביחס לכתביו בנסתר, בתניא. ברשימה שכתב הרבי הקודם מתואר, כיצד חיפשו חסידים בהשתוקקות גדולה העתקות של ספר התניא. ידעו שיש ספר הנקרא "ספר של בינונים", ספר הנותן סדר של עצות והדרכה בעבודת התפילה ובעבודת התשובה, והיו מעתיקים אותו. האחראים שבין חסידי חב"ד בחרו יהודים בעלי כתב יד ברור ויפה, שהיו גם ברי דעת שאפשר לסמוך עליהם, והטילו עליהם את התפקיד להעתיק את התניא - שכן עדיין לא היה מצוי בדפוס. העתיקו העתקה אחר העתקה, ודווקא הם יהיו אלה שיפיצו, כדי שלא יגיעו הדברים לידי העתקות משובשות - לעתים טעויות בשגגה, ולעתים טעויות מכוונות.
בכל יישוב חסידי, כך מתאר הרבי הקודם, ביקשו מאות חסידים - אפילו הפשוטים ביותר, שלא היו נבונים גדולים - שיהיה בידם עותק של הספר, עותק של התניא; ובתוך חודשים אחדים התפרסם הספר והתפשט גם למדינות רבות מחוץ לרוסיה - לרומניה, לגליציה ועוד. בהמשך הרשימה מתואר, שהיו גם כאלה שהעתיקו אותו במכוון בזיופים ובדברים שיעוררו רושם כאילו יש כאן כפירה וכדומה, כדי לדבר נגד החסידים, ומתואר שם כיצד התמודדו עם העניין. על כל פנים, כאן מתואר כיצד התפשטו בתקנ"א כתביו של אדמו"ר הזקן.
"תקנ"ד - מדפיס את ספרו הלכות תלמוד תורה" מתוך השולחן ערוך. החלק שהדפיס אדמו"ר הזקן בעצמו בחייו היה הלכות תלמוד תורה, בשנת תקנ"ד. ההדפסה הראשונה היתה בשקלוב, ולא צוין על הספר שם המחבר; הוא נתן חיבור לעולם על הלכות תלמוד תורה, בלא שידעו כלל מי חיברו. הספר התקבל מאוד, אף בקרב המתנגדים הגדולים, שלא ידעו מיהו המחבר.
מסופר שהגאון מווילנה ראה את הספר, וראה את הקונטרס אחרון שכתב אדמו"ר הזקן בשולי הדף בהלכות תלמוד תורה, והתפעל שיש כאן מעשה גאונות ממש - והוא לא ידע מיהו המחבר. הרבי כותב באחד ממכתביו, מדוע הדגיש אדמו"ר הזקן להדפיס דווקא את הלכות תלמוד תורה כספר ראשון: כדי להדגיש את מחויבותו של כל יהודי ללמוד תורה, להחזיק תורה ולנהל את חייו על פי התורה. לכן זה היה הדבר הראשון שהדפיס אדמו"ר הזקן.
"תקנ"ז - מדפיס את ספר התניא" ספר התניא נדפס בחיי אדמו"ר הזקן, בשנת תקנ"ז, לאחר הלכות תלמוד תורה. אלו שני הדברים שהדפיס אדמו"ר הזקן בעצמו מספריו: הלכות תלמוד תורה וספר התניא. התאריך המדויק של הדפסת התניא מופיע ב"היום-יום" לכ' כסלו - יום שלישי כ' כסלו תקנ"ז, בעיר סלאוויטא; אז נדפס לראשונה ספר התניא, וגם זאת ראינו כבר בספר "היום-יום".
דיברנו על כך שאדמו"ר הזקן החל לומר את התניא בשנת תק"נ; בכל שבת ובכל חג היה אומר חצי פרק או שליש פרק, לפי גודל הפרק. ובט' כסלו תקנ"ד, לאחר שלוש שנים, סיים אדמו"ר הזקן את פרק נ"ג בתניא. ההדפסה היתה שנים לאחר מכן, בתקנ"ז.
מעניין לציין את הקשר בין שני הספרים שהדפיס אדמו"ר הזקן - הלכות תלמוד תורה וספר התניא - שני ספרים המשלימים זה את זה. בהלכות תלמוד תורה מאריך אדמו"ר הזקן בעיקר בהלכות, כיצד יוצא אדם ידי חובתו במצוות תלמוד תורה; ואילו ספר התניא מסביר את הפנימיות - מהו תוכנה של מצוות תלמוד תורה, ומהי תכליתו של יהודי דווקא בלימוד. במקומות רבים במהלך הפרקים מסביר אדמו"ר הזקן את הפנימיות ואת הסיבה של לימוד התורה. ההשלמה ניכרת אפילו במספר: בספר התניא שנדפס לראשונה, ליקוטי אמרים, נ"ג פרקים, ועם ההקדמה - נ"ד; ובהלכות תלמוד תורה יש חמישים וארבע הלכות. רואים ממש הקבלה בין שני הדברים הראשונים שהדפיס אדמו"ר הזקן.
הדבר הבא המופיע כאן הוא שנת "תקנ"ט", שנתיים לאחר הדפסת התניא: ב"אסרו חג של סוכות נאסר". מאסרו של אדמו"ר הזקן היה באיסרו חג של חג הסוכות. קיים תיאור מעניין מאוד, שאינו מופיע בכל הגרסאות, אך בספר "בית רבי" מתואר סדר הדברים כשבאו לאסור את אדמו"ר הזקן, ואביא משם נקודה מעניינת.
הלשינו על אדמו"ר הזקן שהוא מורד במלוכה, ויצאה פקודה להביאו לעיר המלוכה ולחקור אם אמת הדבר אם לאו. שלחו קצין קשוח ורשע להביאו. הגיע הקצין לביתו של אדמו"ר הזקן ונכנס לחדרו, ואדמו"ר הזקן - שכן היה זה אסרו חג, לאחר חג הסוכות שבו אין מניחים תפילין - היה עטור בטלית ותפילין באמצע התפילה. אמר הקצין שלא יפריע לו, שיניחו לו לסיים את תפילתו, ויצא החוצה לאכול ולשתות בינתיים עד שיסיים.
באותו חדר, בשעה שאדמו"ר הזקן התפלל, היה יהודי אחד ושמו רבי דובער ליטמן, מתושבי המקום, ליאזנא. אמר לו אדמו"ר הזקן: הסדר הוא, שכשבאים לקחת למאסר - קודם כל צריך לברוח, כמו שנאמר "ויברח יעקב"; או כלשון הפסוק "חבי כמעט רגע" - להתחבא מעט, לא בריחה של ממש. ומדוע? שכן כאשר מתעוררים על האדם דינים, שבאים לאוסרו, עליו להסתתר, ואז נמתקים הדינים, ואחר כך נראה מה יהיה. אמר לו אדמו"ר הזקן: צריך עתה לברוח.
הסיר אדמו"ר הזקן את הטלית והתפילין. לצאת מן הדלת הרגילה לא היה יכול, שכן הקצין ישב שם והמתין; אך היתה בחדרו דלת שהובילה החוצה לכיוון אחר, ומשם יצא מן החדר ומביתו. מתואר שם שאותו יהודי נשא את הרבי על כתפיו, והוליכו לכיוון הנהר, ושם היה בית עלמין, ואדמו"ר הזקן הסתתר בבית העלמין. הלך אותו יהודי והביא עגלון עם עגלה, ובחיפזון לקחו את אדמו"ר הזקן למקום אחר, לבית מלון.
בינתיים, לאחר זמן, נכנס הקצין פנימה לראות אם סיים את תפילתו, וראה שאין הרבי נמצא. הבין שאירע כאן דבר-מה, והחל לצעוק: "להיכן נעלם?". שאל את הרבנית היכן הוא, ואף הכה אותה, ומתואר שם עד כמה כעס - שאיים לשרוף את כל העיר, וכבר הביא חביות ואש מסביב. וכשראה שהצעקות אינן מועילות והאיומים אינם מועילים, החליף את סגנון דיבורו ואמר בנחת: "גלו לי היכן הוא נמצא, הרי בסופו של דבר אמצא אותו".
בינתיים הלכו אנשים למקום שבו שהה הרבי וסיפרו לו את התגובות ואת הנעשה שם. אמר הרבי: הבריחה שלי לא היתה אלא לזמן קצר, כמו שנאמר "ויברח יעקב"; עתה תוכלו לגלות לו היכן אני נמצא. ואז לקחוהו במרכבה השחורה וכו'. זהו נוסח המאורע כפי שהוא מתואר בספר "בית רבי".
"בי"ט כסלו - יצא לחירות" הדבר האחרון הכתוב כאן, שנקרא לשיעור זה, הוא שבי"ט כסלו יצא לחירות. בי"ט כסלו, לאחר חמישים ושלושה ימי מאסר, יצא אדמו"ר הזקן לחירות. ידוע ומפורסם, שאדמו"ר הזקן כתב על אותו יום שני דברים. ראשית, תיאר מתי קיבל את בשורת הגאולה - בשעה שאמר תהילים, כשהגיע בפרק נ"ה לפסוק י"ט, "פדה בשלום נפשי"; ובטרם התחיל את הפסוק שלאחריו, קיבל את בשורת הגאולה.
ואדמו"ר הזקן קבע על יום זה, י"ט כסלו, בלשון מיוחדת מאוד: "זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, על שבו יתגדל ויתקדש שם שמים, ויעוררו אלפי לבבות ישראל בתשובה ועבודה שבלב". זהו היום הגדול של י"ט כסלו, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן.