אנחנו בשיעור החמישי בשלשלת היחס. אנחנו נמצאים בתיאור חייו של אדמו"ר הזקן. אנחנו היום בחלק הרביעי בתיאור חייו של אדמו"ר הזקן. הגענו עד שנת תקל"ד. כותב הרבי על השנה הזו, תקל"ד? נוסע עם הרב הקדוש, הרב מנחם מנדל, לווילנה. הוא נסע ביחד עם רבי מנחם מנדל מוויטבסק, להתראות עם הגאון רבי אליהו, להתראות עם הגאון מווילנה. והסיום של המשפט הוא: הגאון רבי אליהו, דהיינו הגר"א, אינו מקבלם לראיון.
מה היה הסיפור שם? מדובר אחרי ההסתלקות של המגיד. באותן שנים שאחרי ההסתלקות של המגיד, מה שהוא לא מתאר כאן, מסופר בספר התולדות, שאדמו"ר הזקן ביקר כמה וכמה פעמים בחשאי, שלא יזהו אותו, בעיירות של המתנגדים, כמו למשל בשקלוב, במינסק, בווילנה. היה נמצא שם בחשאי שלא יזהו בכלל מיהו. בין הדברים מסופר שהוא היה אז בווילנה, לבד, שישה שבועות. הוא נדד מבית מדרש אחד לבית מדרש שני, כאורח שלא יזהו מיהו, והוא אכל רק לחם ומים, גם בשבתות. ובאותם שישה שבועות היה מתפלפל בלימוד עם כל גדולי התורה שהיו שם בווילנה, חוץ מעם הגאון מווילנה. איתו הוא לא דיבר, כי לא רצה שהוא יזהה אותו, שלא יכיר אותו. הוא רצה כך להחדיר את העניינים בשקט. זה היה בכלל באותה תקופה.
מה שכאן קראנו זה על משהו אחר. כאן קראנו שהייתה נסיעה מיוחדת. אדמו"ר הזקן נסע ביחד עם רבי מנחם מנדל מוויטבסק, לווילנה להתראות עם הגאון רבי אליהו, עם הגאון מווילנה. והגאון מווילנה לא רצה לקבל אותם. הוא אמר: אסור להתווכח, הוא לא רוצה לקבל אותם. הם הלכו אליו, פעמיים הביתה, לא הצליחו להיכנס, הוא סגר להם את הדלת, והם לא נכנסו אליו.
כל גדולי וילנה שרצו את הוויכוח הזה נכנסו לגאון וניסו לשכנע אותו שיסכים לוויכוח של האדמו"ר הזקן ורבי מנחם מנדל, ולא הסכים, והגר"א בעצמו עזב את וילנה כי הציקו לו. גדולי וילנה — הוא עזב את וילנה, והוא לא חזר לשם עד שהוא ווידא שהאדמו"ר הזקן והגאון רבי מנחם מנדל עזבו את העיר, אז הוא חזר לשם. הרבי כאן כותב בשורה וחצי בקיצור את התיאור של המעשה הזה, שהיה בתקל"ד.
ממשיך הלאה, הקטע הבא, תקל"ז. זה היה אחרי פסח של תקל"ז. כאן כתוב כך: מלווה את הרב הקדוש, הרב מנחם מנדל, בנסיעתו לארץ הקודש תיבנה ותיכונן. רבי מנחם מנדל מוויטבסק נסע עם קבוצה גדולה של חסידים ותלמידים, נסעו לארץ, והאדמו"ר הזקן מאוד רצה גם כן להצטרף ולנסוע לארץ ביחד איתם, לעזוב את רוסיה ולנסוע לארץ הקודש. והאדמו"ר הזקן הלך איתם, ליווה אותם עד עיר מאהלוב, שעל נהר דנייסטר, עד לשם הוא הגיע.
שם בעיר הזו מסופר שהם התעכבו בערך שלושה שבועות, ושם דיברו על ליבו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק, שהיה ביחד עם רבי אברהם מקאליסק, שהם נסעו לארץ. הם דיברו על ליבו של האדמו"ר הזקן שלא ייסע לארץ, שלא יעזוב את המקושרים אליו מרוסיה, שיישאר. האדמו"ר הזקן מאוד מאוד רצה לסוע, אבל הם דיברו על ליבו שיישאר, ובסופו של דבר, כידוע, האדמו"ר הזקן לא נסע לארץ. הוא נשאר שם.
באותם שלושה שבועות שהיה במאהלוב, מסופר סיפור נפלא, היו מופתים שם. אחד המופתים עליהם מסופר, בקיצור, שהייתה איזו אישה אחת שבמשך שנתיים לא הצליחה להיטהר לבעלה, ולא הצליחו. וכל הגדולים דנו על זה, והיו שאלות על זה, והיו שאלות ותשובות, והיה זה נושא מאוד מאוד מדובר בין הגאונים, ולא מצאו פתרון. כשאדמו"ר הזקן היה שם באותם שלושה שבועות, באו אליו עם הבדיקה לשמוע איך הוא פוסק על זה? אדמו"ר הזקן אמר שלמרות שכתוב שהיום לא כל כך בקיאים במראות של הדם, אבל הוא מסתכל ואומר: אני אומר לכם בוודאות, זה דם יונה. זה בכלל משהו אחר.
עכשיו, הוא אמר, איך נבדוק את זה? הוא נתן להם עצה, נתן עצה לזוג, שבפעם הבאה שיצטרך לעשות את כל הבדיקות, שיסעו למקום רחוק, מבודד, ושם יעשה את כל התהליך, והכול יהיה בסדר. לכן הכול היה טהור, הכול היה טוב. מה שהתברר אחר כך, שהייתה איזו אישה אחת שמאוד מאוד קינאה באישה הזו, ורצתה לנקום בה. אז היא הייתה תמיד משתדלת להגיע עם יונה שהיא שחטה, עם דם יונה, והייתה גורמת ללכלך את כל הדברים שם בדם יונה, וככה זה נמשך שנתיים, עד שהאדמו"ר הזקן הגיע אז, והיה באותה עיר, במאהלוב, בדרך לארץ שבסוף לא נסע, אז הוא עשה את המופת הזה, שהצליחה לטהר לבעלה.
בקטע הבא, עוד שורה אחת. תקמ"ג. המשך התיאור. כאן הרבי כותב על תקמ"ג, שורה אחת: ויכוח הגדול במינסק ומנצח בוויכוחו. מה היה כאן? כאן מתואר באריכות גדולה ברשימות של הרבי הקודם. זה מתואר ככותרת. הוויכוח במינסק, זה נושא מאוד מאוד מפורסם סביב זה. נפרט בקצרה כמה נקודות.
החסידים מאוד רצו שיהיה את הוויכוח הזה, שסוף סוף המתנגדים יבינו שכל ההתנגדות שלהם אין לה בעצם בסיס. אבל המתנגדים לא רצו להתווכח, אז מה עשו? עשו טריק כזה. לקחו קבוצת חסידים, שהם בצורה נסתרת ובאופן שלא יזהו אותם, הסתובבו בכל העיירות של המתנגדים ודיברו כדרשנים בבית כנסת. דיברו כאילו נגד הכת של החסידים, והם עוררו שאין ברירה, צריך להתווכח איתם סוף סוף. הם עוררו את השטח מלמטה בכל מיני מקומות, כדי לעורר רצון אצל המתנגדים שצריך לעשות את הוויכוח. וככה הם הצליחו לאט לאט לעורר, ונהיה לחץ גדול. הגיעו לגאון מווילנה בעצמו, והוא אמר: לא צריך להתווכח איתם, אבל אם הם מבקשים בתוקף, אז אין ברירה, צריך להישמע. נהיה כבר שכנוע שצריך כן, לא לסחוט אותם.
וככה התפתחה נקודת העניין שהיה ויכוח גדול במינסק. מינסק הייתה עיר גדולה של המתנגדים. באו לשם המון גאונים, והיה שם גם תהליך מאוד מפורט איך יהיה סדר הוויכוח. אדמו"ר הזקן טען: אני לא יכול לעמוד עם מאות אנשים, להתווכח עם מאות אנשים. צריך לבחור את המובחרים. אז איך יבחרו? היה דיון ראשוני איך יבחרו את המובחרים, ובסופו של דבר, כמו שכתוב, הוא מנצח בוויכוח. אדמו"ר הזקן ניצח אותם. הם מאוד התפלאו מהגדלות שלו, מהחריפות שלו.
והרבי הקודם מספר שאחד מה"שלל" שהאדמו"ר הזקן לקח איתו ממינסק היה החסיד רבי יצחק אייזיק מוויטבסק, חסיד ידוע, ועוד כמה מניינים, עשרות באו אחריו. אחרי אדמו"ר הזקן הצטרפו אליו. והסיום של הקטע כתוב, שרבי יצחק אייזיק אומר, שלפני שבאנו לאדמו"ר הזקן, היינו בטוחים שאנחנו עובדי ה' כאלה גדולים, שהמלאכים מקנאים בנו. לא ידענו אפילו שחסר לנו משהו. אבל אחרי שאדמו"ר הזקן לקח אותנו, קודם כול הבנו שחסר לנו, לקח אותנו איתו אחר כך לעיר שלו, לליאוזנה. אז הוא מסיים דבריו ואומר: אדמו"ר הזקן פתח שני חלונות. חלון אחד הוא פתח להוציא את הטומאה, להוציא את הישות שלנו, את גסות הרוח שלנו. מאות דפי גמרא שלמדנו הפכו אותנו לבעלי גאווה, ואדמו"ר הזקן פתח חלון אחד להוציא את הגאווה שלנו. ואז הוא פתח חלון שני, להכניס לנו אור, האור האלוקי לנפש.
זה בעצם מה שהרבי אומר כאן בשלשלת, בסיכום של משפט אחד: הוא מנצח בוויכוחו. הניצוח הזה בא לידי ביטוי בתיאור הזה, וכדאי לקרוא כמובן את כל התיאורים במקור באריכות. כאן זה כתוב בתקציר ממש.