בשיעור החמישי בשלשלת היחס אנו עומדים בחלק הרביעי בתיאור חייו של אדמו"ר הזקן, ומגיעים עד שנת תקל"ד.
"תקל"ד" על שנה זו כותב הרבי "נוסע עם הרב הקדוש הרב מנחם מענדעל לווילנא להתראות עם הגר"א [הגאון רבי אליהו]" - אדמו"ר הזקן נסע יחד עם רבי מנחם מענדל מוויטבסק לווילנה, כדי להיפגש עם הגאון מווילנה. וסיום המשפט: "הגר"א אינו מקבלם לראיון".
מה היה שם? הדברים אירעו לאחר הסתלקות המגיד. באותן שנים, כפי שמסופר בספר התולדות ואינו מתואר כאן, ביקר אדמו"ר הזקן פעמים אחדות בחשאי - באופן שלא יזהוהו - בעיירות המתנגדים, כגון בשקלוב, במינסק ובווילנה. בין הדברים מסופר שהיה אז בווילנה לבדו שישה שבועות; הוא נדד מבית מדרש אחד למשנהו כאורח שאין מכירים בזהותו, ואכל לחם ומים בלבד, אף בשבתות. באותם שישה שבועות היה מתפלפל בלימוד עם כל גדולי התורה שבווילנה, מלבד הגאון מווילנה עצמו - עמו לא דיבר, כדי שלא יזהה אותו, שכן ביקש להחדיר את העניינים בשקט.
אך כאן מדובר בנסיעה מיוחדת: אדמו"ר הזקן נסע יחד עם רבי מנחם מנדל מוויטבסק לווילנה, להתראות עם הגאון. הגאון לא רצה לקבלם, ואמר שאסור להתווכח. הם הלכו אליו פעמיים לביתו, ולא הצליחו להיכנס; הדלת נסגרה בפניהם.
כל גדולי וילנה שרצו בוויכוח זה נכנסו אל הגאון וניסו לשכנעו שיסכים לוויכוח עם אדמו"ר הזקן ורבי מנחם מנדל, והוא לא הסכים. משהציקו לו גדולי וילנה, עזב הגר"א בעצמו את העיר, ולא שב אליה עד שווידא שאדמו"ר הזקן ורבי מנחם מנדל עזבו אותה. את כל תיאור המעשה הזה, שאירע בתקל"ד, מקפל הרבי בשורה וחצי.
הקטע הבא הוא משנת "תקל"ז" לאחר הפסח "מלווה את הרב הקדוש הרב מנחם מענדעל בנסיעתו לארץ הקודש תבנה ותכונן". רבי מנחם מנדל מוויטבסק נסע לארץ הקודש עם קבוצה גדולה של חסידים ותלמידים, ואדמו"ר הזקן רצה מאוד להצטרף אליהם, לעזוב את רוסיה ולנסוע לארץ הקודש. הוא ליווה אותם "עד העיר מאהליב (שעל נהר דענסטער)".
שם, כמסופר, התעכבו כשלושה שבועות, ורבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקאליסק, שנסעו לארץ, דיברו על לבו של אדמו"ר הזקן שלא ייסע - שלא יעזוב את המקושרים אליו ברוסיה, אלא יישאר. אדמו"ר הזקן רצה מאוד לנסוע, אך הם דיברו על לבו שיישאר, ובסופו של דבר, כידוע, לא נסע לארץ ונשאר במקומו.
באותם שלושה שבועות שהיה במאהלוב אירעו מופתים, ואחד מהם מסופר בקצרה: אישה אחת לא הצליחה במשך שנתיים להיטהר לבעלה. כל הגדולים דנו בדבר, נשאלו שאלות והושבו תשובות, והנושא היה מדובר מאוד בין הגאונים, ופתרון לא נמצא. כשהיה אדמו"ר הזקן שם באותם שלושה שבועות, באו אליו עם הבדיקה לשמוע כיצד הוא פוסק. אמר אדמו"ר הזקן, שאף שכתוב כי כיום אין בקיאים כל כך במראות הדם, הוא מסתכל ואומר בוודאות: זהו דם יונה, וזה עניין אחר לגמרי.
וכיצד ייבדק הדבר? נתן אדמו"ר הזקן עצה לבני הזוג, שבפעם הבאה שיצטרכו לעשות את כל הבדיקות, ייסעו למקום רחוק ומבודד, ושם יעשו את כל התהליך, והכול יהיה בסדר. ואכן הכול היה טהור וטוב. לאחר מכן התברר, שאישה אחת קינאה מאוד באותה אישה וביקשה לנקום בה, והייתה משתדלת תמיד להגיע עם יונה ששחטה, ומלכלכת בדם היונה את כל הדברים; וכך נמשך הדבר שנתיים, עד שהגיע אדמו"ר הזקן לאותה עיר, מאהלוב, בדרכו לארץ הקודש שבסופו של דבר לא נסע אליה, ועשה את המופת הזה, והאישה הצליחה להיטהר לבעלה.
בקטע הבא כותב הרבי שורה אחת על שנת "תקמ"ג - ויכוח הגדול במינסק ומנצח בויכוחו". הדברים מתוארים באריכות גדולה ברשימות הרבי הקודם, וכאן הם באים ככותרת בלבד. הוויכוח במינסק הוא נושא מפורסם מאוד, ונפרט בקצרה כמה נקודות.
החסידים רצו מאוד בקיום הוויכוח, כדי שסוף סוף יבינו המתנגדים שאין להתנגדותם בסיס. אך המתנגדים לא רצו להתווכח, ולפיכך נקטו החסידים בדרך זו: קבוצת חסידים הסתובבה בכל עיירות המתנגדים באופן נסתר, שלא יזהו אותם, ודיברה בבתי הכנסת כדרשנים - כביכול נגד כת החסידים - ועוררה שאין ברירה וצריך סוף סוף להתווכח עמם. כך עוררו את השטח מלמטה במקומות שונים, כדי לעורר אצל המתנגדים רצון לקיים את הוויכוח. לאט לאט נוצר לחץ גדול, והדבר הגיע עד הגאון מווילנה בעצמו, שאמר: אין צורך להתווכח עמם, אך אם מבקשים הם בתוקף, אין ברירה וצריך להיענות.
וכך התפתח הוויכוח הגדול במינסק. מינסק הייתה עיר גדולה של מתנגדים, ובאו לשם גאונים רבים. אף התנהל תהליך מפורט מאוד בקביעת סדר הוויכוח: אדמו"ר הזקן טען שאין ביכולתו לעמוד מול מאות אנשים ולהתווכח עמם, ויש לבחור את המובחרים שבהם, והיה דיון ראשוני כיצד ייבחרו. בסופו של דבר, כלשון הכתוב, "מנצח בוויכוחו" - אדמו"ר הזקן ניצח אותם, והם התפלאו מאוד מגדלותו ומחריפותו.
הרבי הקודם מספר, שחלק מן ה"שלל" שנטל עמו אדמו"ר הזקן ממינסק היה החסיד רבי יצחק אייזיק מוויטבסק, חסיד ידוע, ואחריו הצטרפו עוד כמה מניינים, עשרות אנשים. ובסיום הקטע מובא בשמו של רבי יצחק אייזיק: לפני שבאנו לאדמו"ר הזקן היינו בטוחים שאנו עובדי ה' גדולים כל כך, שהמלאכים מקנאים בנו, ולא ידענו כלל שחסר לנו דבר; אך לאחר שנטל אותנו אדמו"ר הזקן, תחילה הבנו שחסר לנו, ואחר כך לקח אותנו עמו לעירו, לליאוזנא. ומסיים הוא ואומר: אדמו"ר הזקן פתח שני חלונות - חלון אחד פתח להוציא את הטומאה, את הישות ואת גסות הרוח שלנו, שהרי מאות דפי הגמרא שלמדנו עשו אותנו בעלי גאווה; וחלון שני פתח להכניס לנו אור, את האור האלוקי לנפש.
זהו אפוא תוכנו של המשפט האחד שכותב הרבי בשלשלת היחס: "מנצח בוויכוחו". הניצחון בא לידי ביטוי בתיאור זה, וכדאי כמובן לקרוא את כל התיאורים במקורם באריכות, שכן כאן הדברים כתובים בתקציר ממש.