"חדר" המאה עשרים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום רביעי כ"ד אדר-שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שמיני, רביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ד בחודש, מפרק קי"ג עד פרק קי"ח כולל. תניא, באמצע פרק ל"ח — השיעור היומי מהמילים "כי בגוף" עד סיום עמוד מאה במילים "בו יתברך".
הפתגם היומי קצר מאוד — שורה וחצי בלבד. נקרא אותו ונסביר על מה מדובר. וזו לשונו: "במילת אנא בכוח". במהלך היום והשבוע אומרים כמה פעמים "אנא בכוח": בבוקר בשחרית; אחר כך בקריאת שמע שעל המיטה; בערב שבת; ובמסירת העומר. יש הזדמנויות אחדות שבהן אומרים תפילה זו, המיוחסת כידוע לתנא רבי נחוניה בן הקנה.
בסידורים המודפסים, בכל אחת משבע שורות ה"אנא בכוח" מופיע בצד ראשי-תיבות של כל מילות השורה, מחולק לשתיים: בעמודה הימנית המילים שאנו אומרים, ובעמודה השמאלית ראשי-התיבות — שמות קבליים. ונשאלת השאלה: מה עלינו לעשות עם מראה זה שמול העיניים? האם אומרים זאת? מהי המשמעות?
על כך אומר הפתגם: "במילת אנא בכוח צריך לראות או לצייר במחשבה שמות". כלומר, בשעת אמירת "אנא בכוח" יש להסתכל בעיניים על השמות — שמות המלאכים והמילים הקבליות שבצד השמאלי, שהם ראשי-התיבות של "אנא בכוח" — אך לא לאומרם, אלא רק להסתכל עליהם. זהו כל הפתגם היומי.
נסביר מעט את העניין. תחילה נצטט דבר מעניין שכתב בעל "יוסף אומץ" אחידור, בשו"ת שלו, בסימן מ"ד. נשאל שם על אודות הכוונות המופיעות במצוות שונות — למשל בתקיעת שופר, או ה"אנא בכוח", וכל מיני כוונות שבסידור — האם צריך לאומרן או לא, וכיצד להתייחס אליהן. בתשובה קצרה הוא כותב שהכוונות אינן תלויות בביטוי השפתיים, אלא במחשבה ובכוונה בלבד.
עוד מסביר, ובדוגמה של כוונות תקיעת שופר: הכוונה אינה עולם בפני עצמו, אלא חלק ממצוות תקיעת שופר. מתי אפוא יש לכוון? בשעת התקיעה בשופר, ולא לומר את הכוונה בנפרד ואת התקיעה בנפרד — שכן הם כנשמה וגוף, הולכים יחד. לכן כל הכוונות והרמזים הללו, תוך כדי אמירת "אנא בכוח" יש בהם את משמעות הכוונה, אך אין צורך לאומרם, אלא רק לחשוב עליהם או לראותם בעיניים. ויש פתגם משלים, שנגיע אליו בעזרת השם בב' תשרי, ובו מדובר אף הוא על עניין "אנא בכוח" והכוונות והאותיות הללו.
עתה נתייחס לעצם העניין — מהו הרעיון הנפלא שב"אנא בכוח"? ידוע שאדמו"ר הזקן מסביר במאמר, שאם נספור את מילות "אנא בכוח" יש בו ארבעים ושתיים מילים, ובקבלה נקרא זה "שם מ"ב". כפי שרואים בחלוקת השורות בסידור — שבע שורות, ובכל שורה שש מילים, שיחד הם ארבעים ושתיים. מה הרעיון? שבע השורות הן כנגד שבע המידות, אך בכל מידה יש רק שש מילים.
העניין הוא שבכל אחת משבע המידות כלולות רק שש מידות. הרי בספירת העומר, למשל, ישנם מ"ט ימים — שבע ספירות, וכל אחת כלולה משבע, ויחד ארבעים ותשע. אם כן, מה החשבון? מדוע כאן מ"ב ושם מ"ט? מדוע אין כאן כל ספירה כלולה מכל השבע, אלא רק משש?
אדמו"ר הזקן מסביר נקודה מעניינת: בכל ספירה כלולות כל שאר הספירות, וכל ספירה נכללת היא חלק ממהותה ותוכנה של הספירה הכוללת. למשל בספירת החסד — יש חסד שבחסד, וגבורה שבחסד; בכל ספירה מתבטא כיצד אותה מידה באה לידי ביטוי בכל פרט. וכן ספירת המלכות: יש מלכות כספירה כללית, ויש מלכות הנכללת בכל ספירה וספירה.
ומהו ענינה של ספירת המלכות? מלכות, כידוע, היא בכל עולם ובכל מקום הממוצע והגשר להמשכה כלפי מטה. ספירת המלכות ממשיכה את עולם האצילות לעולמות בריאה, יצירה, עשייה; בעולם הבריאה — היא ממשיכה ליצירה; ובכל מקום אין ענינה להיות מקור ותוכן בפני עצמו, אלא להעביר את מה שהיא מקבלת מן הספירות שמעליה ולהמשיכו למטה. במילה אחת — ענינה של ספירת המלכות הוא המשכה למטה.
אומר אדמו"ר הזקן: "אנא בכוח" היא תפילה שכל ענינה אינו המשכה אלא העלאה. במאמר עצמו אין הוא אומר זאת במפורש, אך במקומות אחרים מבואר: מתי אומרים "אנא בכוח"? בדרך כלל באותם צמתים שבתפילה, בשבוע ובחיים, שענינם העלאה לבחינה עליונה יותר. בתחילת היום, כשמתחילים שחרית ומבקשים להתעלות — אומרים "אנא בכוח"; ועל המיטה, כשהנשמה עולה למעלה ונפרדים מסדר היום — אומרים "אנא בכוח". זו תפילה שענינה העלאה, והיא "שם מ"ב".
וכיוון שענינה העלאה, אין מקום בה לספירת המלכות, שכן כל ענינה של ספירת המלכות הוא ההפך — המשכה כלפי מטה, ואילו כאן כל העניין הוא העלאה. לכן אומרים את כל המידות, אך לא בתנועה של ירידה אלא בתנועה של העלאה. זהו עניין "שם מ"ב" דווקא — ארבעים ושתיים מילים, ולא מ"ט — שאין כאן עניין של תיקון כל מידה, אלא תנועה של העלאה. זו תמצית דברי אדמו"ר הזקן, המבוארים בעוד מקומות. כאן, בפתגם, אין הוא מאריך, אך לפחות מתוך הדיבור בפתגם מבינים את המשמעות של העניין הנפלא הזה של "אנא בכוח". תודה.