"חדר" המאה ועשרים בהיכל היום-יום.
שבת פרשת פרה, כ' אדר שני ה'תש"ג.
בהפטרת פרשת פרה — פרק ל"ו בספר יחזקאל — יש הבדל בין מנהג האשכנזים למנהג הספרדים. האשכנזים נוהגים לומר את כל הפרק עד סופו, המסתיים במילים "וידעו כי אני ה'"; ואילו הספרדים מסיימים שני פסוקים קודם, במילים "דיברתי ועשיתי". המנהג שלנו בהפטרה זו הוא כמנהג הספרדים, לומר את הפרק רק עד המילים "דיברתי ועשיתי".
כן אומרים "אב הרחמים". בזה כבר דובר קודם, בי"ג אדר שני ביחס לשבת זכור: יש קהילות שבשבתות של ד' פרשיות אין מזכירים נשמות, ולפיכך אין אומרים "אב הרחמים". אך מנהגנו, שאף שזו שבת פרשת פרה, ולמרות שיש נוהגים אחרת, אנו כן אומרים "אב הרחמים". אלו שתי ההתייחסויות למנהג המיוחד לשבת זו.
שיעורים: חומש, צו, שביעי, עם פירוש רש"י [יום השבת, יום אחרון של פרשת צו]. תהילים, כ' בחודש, אומרים מפרק צ"ז עד פרק ק"ג ועד בכלל. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ל"ז; השיעור היומי הוא מהמילים "ובזה יובן" עד סיום הפרק, המסתיים בפרק כ"ג.
הפתגם היומי מקורו במכתב של הרבי הריי"צ מכ"ג סיוון תרצ"ז. הפתגם פותח בדבר שסיפר הרבי הצמח צדק לבנו, הרבי מהר"ש, ששמעו מהסבא, אדמו"ר הזקן. בפתגם עצמו נראה התייחסות מיוחדת, בשם המגיד ממעזריטש, למזבח שבבית המקדש ומשמעותו בעבודת ה'. נלמד מהו "מזבח": על המזבח ישנם שני דברים — הקורבן שמקריבים עליו, והאש ששורפים בה את הקורבן. ובאש עצמה שתי דרגות: אש הבאה מלמטה, שמצווה להביא "מן ההדיוט", ואש היורדת מלמעלה. אלו הם העניינים שבהם נעסוק. כמובן, הדבר קשור גם לפרשת השבוע, פרשת צו, המדברת על האש שעל המזבח.
נקרא את לשון הפתגם: "רבנו הזקן סיפר מהתורות שאמר מורי הרב המגיד לפניי ביחידות". במכתב המקורי מסופר, שאדמו"ר הזקן נסע למגיד ממעזריטש בחודש אייר תקל"ט, והתעכב שם כחמישה חודשים, עד אחרי סוכות של תקל"א. המגיד היה אומר דברי תורה כלליים לכל התלמידים, אך היו דברי תורה שאמר באופן אישי וביחידות לאדמו"ר הזקן. כאן נראה אחת מן התורות שאמר המגיד לאדמו"ר הזקן באופן אישי, שכן כנראה עניין זה קשור באופן מיוחד לשיטתו של אדמו"ר הזקן בתורת חב"ד.
וכך הוא אומר: "מהתורות שאמר מורי הרב המגיד לפניי ביחידות, הייתה תורה לפסוק 'אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה'" — פסוק מפרשת צו. תחילה, משמעות "אש תמיד תוקד על המזבח" היא ציווי להדליק אש על המזבח; הכוהנים היו צריכים בכל יום להביא שני גזרי עצים ולהדליק אש על המזבח.
וכך הוא אומר: "דהגם שהאש יורד מלמעלה" — אף שהייתה אש אלוקית היורדת תמיד, כמסופר בגמרא, ומבחינה חסידית הכוונה ל"אתערותא דלעילא", התעוררות אלוקית יזומה מלמעלה — עם זאת "מצווה להביא מן ההדיוט", ובלא קשר לאש היורדת מן השמים, מצווה על הכוהנים בכל יום להדליק אש בשני גזרי עצים שהם מביאים.
ואם יורדת אש מלמעלה, מדוע צריך את האש מלמטה? התשובה היא הפוכה: האש מלמעלה באה בזכות הדלקת האש מלמטה. וכלשונו: "כי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" — מכיוון שהיהודי מעורר מלמטה, הוא מקבל מלמעלה הארה גדולה. וכן כאן, בזכות הדלקת האש מלמטה זוכים שתרד אש מלמעלה. "כי הכלל כי רוח" — יש התעוררות רוחנית של האדם מלמטה; "אייתי רוח ואמשיך רוח" — הרוח מלמטה מביאה וממשיכה רוח מלמעלה, וכפירוט: "רוח מלתתא אייתי רוח מלעילא" — הרוח מלמטה גורמת לרוח העליונה לבוא. ומהם שני הביטויים "אייתי" ו"אמשיך"? לא זו בלבד שהוא מביא רוח — עוצמה וכוח אלוקי מלמעלה — אלא "ואמשיך רוח מלעילא ולעילא", שהמשכת האור מלמעלה באה הרבה מעבר ליחס הערכי של השקעת האדם; הכול מתחיל ממנו, וההמשכה עצומה.
"ומצוות עשה להבעיר אש על המזבח" — זהו סיום הנקודה, שמצווה להביא "מן ההדיוט", כאמור, שבכל יום ידליקו אש. אך היכן מבעירים את האש? על המזבח. יש כאן אפוא שילוב של דברים: המזבח, הקורבן, והאש שמביאים על המזבח. מהו המזבח? כפי שנאמר בפרשת ויקרא, בתחילת הספר: "אדם כי יקריב מכם" — המזבח הוא המקום שבו האדם מביא את קורבנו, ויש הדיוק הידוע ש"אדם כי יקריב מכם" אין הכוונה להקריב בהמה כפשוטה, אלא להקריב את הנפש הבהמית של האדם; ולכן לא נאמר "אדם מכם כי יקריב", אלא "אדם כי יקריב מכם".
ועל זה מוסיפים: בפרשת ויקרא דובר על "אדם כי יקריב מכם", ופרשת צו מוסיפה — לאחר שיודע אתה שעליך להקריב את נפשך הבהמית, עליך גם להביא אש. ההקרבה עצמה אינה מספקת, אלא "וצריכים להעביר אש על הקורבן אשר מכם"; עבודת השם צריכה להיות עם התלהבות וחמימות, ולא רק עצם המעשה, אלא גם החום, ההתלהבות והאש — מרכיב חשוב מאוד בעניין.
עתה מסיים המגיד את הסברו. עד כה התייחס למילים "אש תמיד"; ומהו "לא תכבה"? כפשוטו, אסור שהאש תכבה לעולם. אך כאן מסביר הוא הסבר פנימי: "ואש זה לא תכבה" — שהיא מכבה את ה"לא". "לא" הוא כינוי לעניינים השליליים והבלתי-רצויים; ואם דואג אתה שתהיה אש וחמימות, היא מכבה את ה"לא" ומסירה את כל העניינים הבלתי-רצויים, וההתלהבות האלוקית תהיה עמך תמיד. זו התורה שאמר המגיד לאדמו"ר הזקן.
לפני שנמשיך: בשיחות של הרבי בתשל"ז הביא הרבי את כל התורה הזו, ואמר שההוראה ממנה — מ"לא תכבה" שמכבה את ה"לא" — היא שאין לאדם להסתפק בלימוד חסידות לעצמו, אלא צריך שתהיה גם הפצת המעיינות לזולת. כשאתה פועל אצל אחרים, אתה גורם להתלהבות להיות פעילה הרבה יותר, וממילא פועל את ה"לא תכבה". ואמר הרבי שם, שאדמו"ר הזקן נתן לכל חסיד כוח בלתי-מוגבל לכך, שכן "כל הנותן בעין יפה הוא נותן" — הדבר כלל אינו לפי יכולותיך, אלא אתה מקבל לפי יכולות הנותן, ואדמו"ר הזקן נותן בעניין זה באופן עצום.
עוד מדייק הרבי במילה שבפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח": מהי "תמיד"? שעליך לשמר את ההתלהבות כל הזמן, שכן אם אתה נותן לעצמך הפוגות, בהן נכנסת קרירות מחודשת של ה"לא", וזה מקשה על המשך העבודה. אך ב"אש תמיד", בשימור ההתלהבות באופן תמידי, אינך נותן לסדקים אלו לפתוח פתח לקרירות.
נמשיך את הפתגם, את התורה שאמר המגיד לאדמו"ר הזקן: "את התורה הזאת אמר מורי לפני עשר פעמים". אין מצוין אם באותה יחידות חזר עליה עשר פעמים, או שבמשך הזמן אמר לו אותה עשר פעמים; אך עשר פעמים חזר על העניין. מדוע? "כדי לחקק בעשר כוחות נפשיים" — בכל פעם חקק לו זאת בכוח נוסף בנפש, בכל עשר כוחות הנפש, שכולם יהיו חדורים במסר זה.
"ויאמר לי" — אמר המגיד לאדמו"ר הזקן: "אתה תלמידי, הנך נצרך להאש תמיד". מפני שזו תורה אישית אליו — לא לכלל התלמידים אלא ביחידות — אמר לו שדווקא הוא זקוק ל"אש תמיד" זו. מדוע? "לפי שעליך הוטל" — התפקיד שהטיל המגיד על אדמו"ר הזקן — "לכבות לא של המנגדים גדול". יש "לא" גדול שעליך לכבות, ומכיוון שתתמודד עם "לא" גדול, תכבה אותו; ולא זו בלבד, אלא, כפי שיסיים, אף להופכו לטוב. לפיכך נתן לו כוח, שכל עשר כוחות נפשו יהיו חקוקים במסר זה כדי להצליח בו.
"אתה תכבה את הלא והשם יתברך יהפוך את הלא להן" — שתהיה התבטלות מוחלטת של הצד השלילי, שלא תהיה שום התנגדות, אלא להפך: המנגדים עצמם יהפכו ל"הן", ויהיו הם עצמם מאלו שלומדים, מפיצים ומתעסקים בפנימיות התורה, עד שהדבר יכבוש את כל העולם כולו.
לסיום, נראה בצורה מעניינת את הקשר להמשך "יד החזקה" לרמב"ם. אנו נמצאים כעת בספר דברים; לאחר הלכות כלאים והלכות מתנות עניים, שכבר ראינו את הקשריהן, מגיעים אנו להלכות מעשר. יש הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", ויש מאמר מעניין של הרבי, דיבור המתחיל "עשר תעשר", בשני של תשי"ט, המסביר את הקשר "עשר תעשר". חז"ל אומרים "עשר בשביל שתתעשר", והמעשר הוא החלק האחרון — עשירית, בחינת "מלכות", הכוח הכי נמוך והקטן; אך כשאתה פועל בכוח הנפש הנמוך ביותר, כוח המלכות, "תעשר" פועל על כל העשר, ומאיר בכל המידות עד למעלה — ולא עוד, אלא "בשביל שתתעשר", אף למעלה מזה.
יש כאן אפוא רמז לעניין ה"עשר פעמים" שחקק המגיד בכל עשר הכוחות, הקשור להלכות מעשר-מעשרות: שכל עשר כוחות הנפש יהיו חדורים במסר של "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". לאחר מכן יש סיום לפתגם זה, כיצד הגיב הצמח צדק, אך זאת נראה בעזרת השם בפתגם של מחר, של כ"א אדר שני.