"חדר" המאה ואחד בהיכל היום-יום.
יום שני א' אדר שני, ראש חודש, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פקודי, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, א' בחודש, מתחילים מן ההתחלה — מפרק א' עד וכולל פרק ט'.
תניא, נמצאים באמצע פרק ל"ד. השיעור היומי מהמילה "ומשחרב", ומסתיים בעמוד 86 במילים "השם לו".
הפתגם היומי קצר, והוא בא להסביר לשון שב"יעלה ויבא" — בתפילת שמונה-עשרה ובברכת המזון. כיוון שאנו בראש חודש, יש כאן התייחסות לתוספת שמוסיפים בראש חודש. מעיינים אנו ב"יעלה ויבא", ובו הבקשה מהקדוש-ברוך-הוא: "זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה, ופקדנו בו לברכה, והושיענו בו לחיים טובים".
בבקשה זו מופיעה המילה "בו" (בי"ת וי"ו) שלוש פעמים. בפעם הראשונה, "זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה", אומרים את הבי"ת בדגש; ואילו בפעם השנייה והשלישית — "ופקדנו בו לברכה", "והושיענו בו לחיים טובים" — היא רפויה. מה טעם ההבדל בין הפעם הראשונה לשנייה ולשלישית?
קודם כל נקרא את לשון הפתגם בהוראה היומית: "ב"יעלה ויבא" אומרים "זכרנו ה' אלוקינו בו" — בי"ת דגושה, "ופקדנו בו" — בי"ת רפויה". עד כאן הפתגם. ומה עומד מאחוריו?
יש כלל בדקדוק לשון הקודש ביחס לשש האותיות בי"ת, גימ"ל, דל"ת, כ"ף, פ"א, תי"ו — הנקראות "בג"ד כפ"ת". הגייתן, כשהן באות בראש מילה, משתנה: לפעמים בדגש, לפעמים ברפוי, ולפעמים אף בדגש כפול. יש בזה כלל בסיסי, ויש בו יוצאים מן הכלל רבים, וזה נושא ארוך הדורש היכרות מכל צדדיו.
על כל פנים, אחד הכללים אומר: אם המילה הקודמת מסתיימת בהברה פתוחה, אזי אות בג"ד כפ"ת שבתחילת המילה הבאה תהיה רפויה — כאילו היא המשך הקודמת. לעומת זאת, אם המילה הקודמת מסתיימת בהברה סגורה, אזי אות בג"ד כפ"ת שבתחילת המילה הבאה תהיה בדגש.
על פי זה נבין את הנעשה אצלנו. נתחיל דווקא בשתי הפעמים האחרונות. "ופקדנו בו" — המילה "ופקדנו" מסתיימת בהברה פתוחה, ולכן האות הבאה, "בו", רפויה. וכן בהמשך, "והושיענו בו" — "והושיענו" מסתיים בהברה פתוחה, ולכן "בו" בבי"ת רפויה.
נשאלת השאלה: מה קורה בפעם הראשונה? לכאורה הוא הדין — נאמר "זכרנו ה' אלוקינו", אותה סיומת בהברה פתוחה, ואם כן היה צריך להיות גם כאן "בו" רפוי. מדוע שם "בו" בדגש?
וכאן ההסבר. בסידור "תורה אור" של אדמו"ר הזקן עם הערות וציונים שחיבר הרב רסקין מלונדון, מובא בהערה בשם סידור רבי שבתי סופר: לאמיתו של דבר, כשאומרים בפעם הראשונה "זכרנו בו", היה צריך להיות כלשון ההמשך — "זכרנו בו לטובה". שכן המילים "ה' אלוקינו" הן מאמר מוסגר — אנו פונים אל ה' אלוקינו — וכאילו נאמר "ה' אלוקינו, זכרנו בו לטובה, פקדנו בו לברכה". אלא שהניסוח הוא "זכרנו", ואז נעצרים, ומכניסים באמצע מאמר מוסגר "ה' אלוקינו", וחוזרים לקודם.
נמצא שהמילים "בו לטובה" אינן צמודות ל"ה' אלוקינו", שהוא מאמר מוסגר, אלא ל"זכרנו"; אך ב"זכרנו" חלה הפסקה של שתי מילים אחרות. ומאחר שהמילה שאליה נמשכת "בו" נעצרה במאמר מוסגר, אין "בו" באה בהמשך להברה פתוחה, אלא היא כמילה חדשה, ולכן היא בדגש — אין כאן סמיכות לקודם. לפיכך אומרים "בו" בדגש בפעם הראשונה, ובהמשך חוזרת "בו" להיות רפויה. זהו הרעיון המבדיל בין שלוש הפעמים.
ולסיום: ימים רבים עמדנו ברצף משנה תורה לרמב"ם, והיום מתחילים את הרמז לספר הבא — ספר זרעים. ספר זרעים ברמב"ם כולל את הלכות כלאים, מתנות עניים, תרומות, מעשרות, מעשר שני, נטע רבעי, ביכורים ושמיטה ויובל, שאת רמזיהם נראה בימים הבאים.
היום יש רמז לכותרת הספר. כידוע, כל ספר ברמב"ם נפתח בפסוק מן התורה שבו פותח הרמב"ם את כותרת הספר. במה נפתח "ספר זרעים"? במילים "תהי ידך לעזרני כי פקודיך בחרתי". הרמב"ם פותח את "ספר זרעים" במילה "פקודיך", ובפתגם היומי יש התייחסות ל"ופקדנו" שאחרי ה"בו". כנראה יש כאן רמז מסוים לפסוק הראשון שבו פותח הרמב"ם את "ספר זרעים". רמז רחוק במקצת, אך ברצף הרמזים — זהו הרמז ליום הזה.