פתיחה — אות ט׳: הסיום
ברוכים הבאים לשיעור העשרים ושלושה — השיעור האחרון על המאמר באתי לגני תשי״א. אנחנו לומדים את אות ט׳, האות החותמת.
באות הקודמת למדנו את התביעה מדור השביעי: כמו אברהם הראשון, להניח את עצמנו הצידה ולפעול ‘ויקריא’ — שגם הזולת יכריז ‘אל עולם’. ועכשיו, בסיום, יענה המאמר על השאלה המתבקשת: מי אני שאוכל לעבוד כאברהם? — ויסיים בנקודה הכי מרוממת: שהכול תלוי דווקא בנו.
‘אפס קצהו’ — חלק קטן, אבל מחויב, וניתנו לנו הכוחות
המאמר פותח בענווה: ‘ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לאמר: אעבוד עבודת אברהם אבינו’. מי מאיתנו יעז לומר שיעבוד את ה׳ כאברהם אבינו? לכאורה זו מדרגה רחוקה מאיתנו לגמרי.
אבל מיד מאזן המאמר: ‘מכל מקום אפס קצהו שייך לכל אחד ואחד ומחוייב בזה, וניתנו לו הכחות על זה’. אמנם לא נדרש מאיתנו כל גובהו של אברהם — אבל ‘אפס קצהו’, קצה הקצה שלו, שייך לכל יהודי, מחויב בו, וגם ניתנו לו הכוחות לכך.
ומאיפה הכוחות? ‘על ידי ההנהגה שהראנו הראשון, וממנו ואילך עד ועד בכלל ההנהגה שהראנו כבוד קדושת מורי וחמי אדמו״ר, שהם סללו את הדרך ונתנו לנו כחות על זה’. מאברהם הראשון ועד הרבי הריי״צ — כל הנשיאים ‘סללו את הדרך’ והעניקו לנו את הכוחות.
דמיינו מסלול שכבר נכבש על־ידי גדולים שעברו בו לפנינו: כבר אין צריך לפלס אותו מחדש; הוא פתוח ומוכן. ‘וזהו גופא החביבות דדור השביעי, שכמה כחות ניתנו ונתגלו בשבילנו’. דווקא זו חביבות הדור השביעי: שבזכות כל הדורות שלפנינו, ניתנו ונתגלו עבורנו כוחות עצומים.
התוצאה — עיקר שכינה למטה, נעלה אף מקודם החטא
ומה תפעל העבודה הזו? ‘ועל ידי העבודה באופן כזה יומשך עיקר שכינה למטה בעולם הזה הגשמי והחומרי’. דווקא בעבודה הזו — של ‘אפס קצהו’, בכוחות שקיבלנו — נמשך ‘עיקר שכינה’ עד למטה, אל העולם הגשמי והחומרי ממש. זו בדיוק הדירה בתחתונים שעליה דיבר כל המאמר.
ולא עוד, אלא: ‘ויהיה עוד במדריגה נעלית יותר גם מקודם החטא’. הדירה שתיבנה על־ידינו תהיה גבוהה אף מן המצב המושלם שהיה קודם חטא עץ הדעת — כפי שלמדנו ב‘סותר על מנת לבנות’.
‘וכמו שכתוב במשיח: ונשא מאד — יותר מאדם הראשון, ואפילו כמו שהיה קודם החטא’. הנביא אומר על המשיח ‘ונשא מאד’; ודורש המאמר — נעלה אף יותר מאדם הראשון כפי שהיה קודם החטא. הנפילה והתיקון אינם חזרה לאחור, אלא עלייה למקום גבוה מאי־פעם.
הרבי הריי״צ — ‘את חלינו הוא נשא’, והוא יגאל
וכאן פונה המאמר אל בעל ההילולא, הרבי הריי״צ, ומתאר אותו בלשון הפסוק על עבד ה׳ הסובל בעד הכלל: ‘וכבוד קדושת מורי וחמי אדמו״ר, אשר את חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו’. הרבי נשא בעצמו את החולי והמכאוב של כלל ישראל; סבלו היה בעבורנו.
ומתוך כך באה ההבטחה: ‘הרי כשם שראה בצרתנו, הנה במהרה בימינו ובעגלא דידן יגאל צאן מרעיתו מגלות הרוחני וגלות הגשמי גם יחדיו, ויעמידנו בקרן אורה’. כשם שהשתתף בצרה — כך יגאל את ‘צאן מרעיתו’, את צאנו, משתי הגלויות יחד: הגלות הרוחנית והגלות הגשמית, ‘ויעמידנו בקרן אורה’.
שימו לב לדיוק: ‘גלות הרוחני וגלות הגשמי גם יחדיו’. הגאולה אינה רק יציאה משעבוד פיזי, ואינה רק עלייה רוחנית — אלא שתיהן כאחת. הקב״ה, דרך הרבי, גואל את האדם השלם: גם את גופו וגם את נשמתו.
פנימיות הכוונה — לא רק גילוים, אלא לאחד אותנו בעצמות
וכאן המאמר מעמיק עוד צעד: ‘אבל כל זה הוא עדיין רק גילוים’. גם הגאולה הזו, על כל גודלה, היא עדיין בגדר ‘גילוים’ — הארות נפלאות, אך הארות. ‘ועוד יותר — שיקשר ויאחד אותנו במהות ועצמות אין סוף ברוך הוא’. יש דרגה עמוקה עוד יותר: לא רק גילויים, אלא שהקב״ה יקשר ויאחד אותנו בעצמותו ממש.
‘וזהו פנימיות הכוונה של ירידת והשתלשלות העולמות, וענין החטא ותיקונו, וענין סילוקן של צדיקים, שעל ידי זה יהיה אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא’. כל מה שלמדנו לאורך המאמר — ירידת העולמות, החטא ותיקונו, ואפילו סילוקן של צדיקים — הכול בשביל הפנימיות הזו: שיתגלה ‘אסתלק יקרא’, ושנתאחד בעצמות.
והמאמר מתאר את הרגע הזה בלשון הגאולה: ‘וכשיוציאנו מהגלות ביד רמה, ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם, יהיה אז ישיר משה ובני ישראל וגומר: הוי׳ ימלוך לעולם ועד, (וכמו שהוא בנוסח התפלה) וגם בלשון תרגום: הוי׳ מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא’. מלכותו תהיה גלויה לעד, לעולמי עולמים.
‘ומסיימים: והיה הוי׳ למלך וגומר, הוי׳ אחד ושמו אחד, שלא יהיה חילוק בין הוי׳ ושמו, שכל זה נעשה על ידי סילוקן של צדיקים, שקשה יותר גם מחורבן בית המקדש’. בגאולה לא יהיה עוד הבדל בין ‘הוי׳’ (העצמות) ל‘שמו’ (ההארה המתפשטת בעולם); הכול יתאחד — וכל הגילוי העצום הזה נפעל דווקא על־ידי אותו ‘סילוק’ קשה שלמדנו עליו.
הסיום — הכול תלוי בנו, דור השביעי
ועכשיו מגיע הסיום, המרומם מכול. בלשון המאמר: ‘וכיון אַז מ׳איז שוין די אַלע ענינים דורכגעגאַנגען, הנה עכשיו אין הדבר תלוי אלא בנו — דור השביעי’. כיוון שכבר עברנו את כל העניינים — את כל ההעלמות, החטא ותיקונו, וסילוקן של צדיקים — עכשיו ‘אין הדבר תלוי אלא בנו’.
עצרו והרגישו את גודל המשפט הזה. כל ההיסטוריה, כל סדר ההשתלשלות, כל עבודת הדורות — הכול כבר נעשה. נשאר רק דבר אחד: אנחנו. הגאולה תלויה אך ורק בנו, בדור השביעי — בעבודה הפשוטה שלנו, כאן ועכשיו, להפוך את החושך לאור.
והמאמר חותם בתפילה־הבטחה: ‘ונזכה זעהן זיך מיט׳ן רבי׳ן דאָ למטה אין אַ גוף, ולמטה מעשרה טפחים, והוא יגאלנו’. שנזכה לראות את הרבי כאן למטה, בגוף ממש, למטה מעשרה טפחים — והוא יגאל אותנו.
וכאן מסתיים המאמר באתי לגני תשי״א. התחלנו בשאלה ‘למה דווקא למטה’, ועברנו דרך כל האותיות עד הסיום: שהקב״ה התאווה דירה דווקא בתחתונים, שהדרך לבנותה היא הפיכת החושך לאור, ושכל זה — תלוי בנו. תודה רבה שלמדתם איתנו את כל המאמר, מתחילתו ועד סופו.