פתיחה — אות ח׳: מדוע היה צריך גם סילוקן של צדיקים
ברוכים הבאים לשיעור העשרים ושניים על המאמר באתי לגני תשי״א. אנחנו פותחים את אות ח׳ — וגם כאן נלך צמוד ללשון המאמר.
באות הקודמת למדנו ש‘הסתלקות’ אינה לשון עזיבה אלא לשון רוממות — גילוי אור שמעל גדר העולמות; ושלכן גם פטירת צדיקים נקראת ‘הסתלקות’. עכשיו שואל המאמר שאלה כואבת אך יסודית: אם כל ההעלמות והקושיות שבגלות לא הספיקו לפעול את הגילוי הגדול — מדוע היה צריך דווקא גם את סילוקן של צדיקים? ומה זה תובע מאיתנו.
‘צדיקא דאתפטר’ — כשכל ההעלמות לא הספיקו
המאמר פותח: ‘וזהו ענין צדיקא דאתפטר, דאף שכבר היו כמה העלמות והסתרים וכמה קושיות וענינים בלתי מובנים, הנה כל זה לא הספיק’. כלומר — כל החושך של הגלות, כל הצרות והשאלות שאין עליהן תשובה, כל ההסתר הנורא — כל זה עדיין ‘לא הספיק’ כדי לפעול את הגילוי הנעלה ביותר.
ולכן, ממשיך המאמר: ‘ובכדי שיהיה אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין, היה גם כן ענין סילוקן של צדיקים, שזה קשה לא רק כחורבן כי אם יותר מהחורבן’. כדי שיתעלה ויתגלה כבוד הקדוש ברוך הוא בכל העולמות — היה צורך גם בסילוקן של צדיקים, דבר ‘קשה יותר מהחורבן’ עצמו.
תארו לעצמכם כתם שאפילו הכביסה החזקה ביותר אינה מעלה. צריך חומר אחר לגמרי, חזק יותר, שפועל באופן עמוק יותר. כך: ההעלמות הרגילות של הגלות ‘לא הספיקו’; כדי לחשוף את האור הכי עליון היה צריך כוח שבא דווקא דרך הקושי הכי גדול — סילוקן של צדיקים.
וכל זה למה? המאמר אומר במפורש: ‘ותכלית הכוונה בזה הוא שעל ידי זה יהיה אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא’. לא חס ושלום כעונש, אלא אדרבה — כדי שיתגלה דרך הקושי הזה האור הנעלה ביותר, אותו ‘אסתלק’ שלמדנו עליו.
התביעה — דור השביעי, והנהגת אברהם הראשון
ועכשיו הופך המאמר את הכול לתביעה אישית: ‘וזה תובעים מכל אחד מאתנו שידעו אַז מ׳געפינט זיך אין דור השביעי, שכל מעלת השביעי הוא שהוא שביעי לראשון’. כלומר, כל מעלת הדור השביעי אינה בזכות עצמו, אלא בזה שהוא ‘שביעי לראשון’ — קשור אל אברהם אבינו, הראשון.
ומהי הנהגת אותו ‘ראשון’? ‘שהנהגת הראשון היה שלא חיפש לעצמו כלום ואפילו לא מסירות נפש. כי ידע שכל ענינו הוא כמו שכתוב ויקרא שם בשם הוי׳ אל עולם’. אברהם לא חיפש אפילו מסירות נפש לעצמו — כל עניינו היה לפרסם אלוקות בעולם, לא להתעלות בעצמו.
וכמה רחוק הלך בזה? בלשון המאמר: ‘ודוגמת הנהגת אברהם אבינו שהוא — געקומען אין אַזעלכע ערטער וואָס מ׳האָט דאָרטן ניט געוואוסט פון ג-טליכקייט, ניט געוואוסט פון אידישקייט און ניט געוואוסט אפילו פון אלף בית, און זייענדיק דאָרטן האָט מען זיך אָפּגילייגט אָן אַ זייט’. כלומר: אברהם בא אל מקומות שלא ידעו בהם כלל מאלוקות, לא מיהדות, ואפילו לא מאלף־בית; ובהיותו שם הניח את עצמו לגמרי הצידה.
וזה בדיוק מה שתובעים מאיתנו, השביעי לראשון: לא לחפש את ה‘אני’ שלי, אפילו לא את העלייה הרוחנית שלי — אלא, כמו אברהם, להניח את עצמי הצידה כדי להאיר יהודי אחר.
‘ויקרא’ או ‘ויקריא’ — שהזולת בעצמו יקרא
וכאן עומק נפלא. הפסוק אומר ‘ויקרא שם בשם הוי׳’ — אברהם קרא בשם ה׳. אבל חז״ל דורשים: ‘אל תקרא ויקרא אלא ויקריא’. לא רק ש‘קרא’ — אלא ש‘הקריא’: גרם שגם אחרים יקראו בשם ה׳.
והמאמר מדייק: ‘וידוע שבהלימוד במדת אל תקרא, שתי הקריאות קיימות. וגם בזה הרי מפורש בתורה שבכתב ויקרא’. כשחז״ל אומרים ‘אל תקרא כך אלא כך’, אין הכוונה לבטל את הפשט — שתי הקריאות אמת; הפשט נשאר שאברהם בעצמו קרא, ונוסף עליו הרובד של ‘ויקריא’.
‘מכל מקום צריך לידע אַז אויב ער וויל אים זאָל אַיינגיין דער ויקרא, מוז זיין דער ויקריא. דאַרפסטו זעהן אז יענער זאָל ניט נאָר וויסן נאָר אויך אויסרופען’. כלומר: אם אתה רוצה שאצל הזולת ייכנס ויתקבל ה‘ויקרא’, מוכרח להיות ‘ויקריא’ — צריך אתה לראות שהוא לא רק יידע, אלא גם יקרא ויכריז בעצמו.
‘הגם אַז ביז איצט האָט יענער ניט געוואוסט פון גאָרניט, אָבער איצט דאַרפסטו זעהן אַז ער זאָל שרייען אל עולם, ניט אל העולם’. גם אם עד עכשיו הזולת לא ידע מאומה — עכשיו צריך אתה לפעול בו עד שהוא בעצמו יצעק ‘אל עולם’. דמיינו מורה שאינו מסתפק בכך שהתלמיד שמע; הוא רוצה לראות את התלמיד עצמו קם ומכריז. זה ‘ויקריא’.
‘אל עולם’ ולא ‘אל העולם’ — עולם ואלקות כולא חד
והמאמר מדייק דיוק אחרון, נפלא, במילים ‘אל עולם’: כתוב ‘אל עולם’, בלי ה׳ הידיעה — וזה משנה את הכול. שהרי קראנו זה עתה ‘ניט אל העולם’ — לא ‘אל הָעולם’.
מה ההבדל? בלשון המאמר: ‘היינו שאלקות הוא ענין בפני עצמו ועולם ענין בפני עצמו, אלא שאלקות מושל ושולט על העולם’ — לומר ‘אל הָעולם’ פירושו שיש עולם בפני עצמו ויש אלוקות בפני עצמה, והקב״ה ‘שולט’ על העולם מבחוץ; שני דברים נפרדים שאחד מושל בשני.
אבל אברהם הכריז ‘אל עולם’: ‘כי אם שעולם ואלקות הוא כולא חד’ — שהעולם והאלוקות הם דבר אחד ממש. לא בורא ששולט על עולם נפרד, אלא שהעולם עצמו אינו מציאות נפרדת כלל; הוא כולו אלוקות.
וזו הקריאה שאנחנו צריכים להקריא בעולם: לא רק ש‘יש בורא ששולט’ — שעדיין משאיר את העולם כמציאות בפני עצמה — אלא לגלות ש‘עולם ואלקות כולא חד’. וזו בדיוק עבודת הדירה בתחתונים: לא להאיר על העולם מבחוץ, אלא לגלות שהעולם עצמו אחד עם הקב״ה.
ובאות הבאה — האות האחרונה — יסכם המאמר את הכול, ויראה כיצד הדבר תלוי דווקא בנו, דור השביעי. תודה שלמדתם איתנו, וניפגש בשיעור הבא.