חזרה ופתיחה — הסתלקות = גילוי אור נעלה ביותר
ברוכים הבאים לשיעור העשרים ואחד על המאמר באתי לגני תשי״א. אנחנו ממשיכים באות ז׳, וגם כאן נלך צמוד ללשון המאמר.
בשיעור הקודם הגענו לכך ש‘אסתלק’ הוא לשון רוממות — גילוי אור שמעל גדר העולמות. ומכאן עבר המאמר לדבר על פטירת צדיקים.
‘…אור זה בשם אסתלק. ולכן גם פטירת צדיקים נקרא בשם הסתלקות, כי הסתלקות הוא גילוי אור נעלה ביותר.’ — נחזור על המשפט: ‘פטירת צדיקים נקראת בשם הסתלקות, כי הסתלקות הוא גילוי אור נעלה ביותר’. הפטירה אינה רק אובדן; בלשון פנימית היא ‘הסתלקות’ — מלשון רוממות וגילוי. עכשיו המאמר מסביר כיצד.
שתי האגרות ופרת חטאת — בירור שנעשה ‘בחוץ’ דוקא
‘…גילוי אור נעלה ביותר. דהנה יש ב׳ אגרות באגרת הקודש שמבארים ענין ההסתלקות. ובאגרת הב׳ ענין ההסתלקות מבואר שם בענין פרת חטאת.’ — המאמר מפנה למקור: ‘יש ב׳ אגרות באגרת הקודש שמבארים ענין ההסתלקות’ — שתי אגרות של אדמו״ר הזקן. ‘ובאגרת הב׳ ענין ההסתלקות מבואר שם בענין פרת חטאת’ — באגרת השנייה הוא קושר את ההסתלקות לפרה האדומה, פרת החטאת, שאפרהּ מטהר מטומאת מת.
‘…שם בענין פרת חטאת. דהענינים הנעשים בפנים אין יכולים לברר ג׳ קליפות הטומאה, כי אם ענין הנעשה בחוץ דוקא, פרה הנעשית בחוץ. ולזה מדמין מיתתם של צדיקים.’ — וזה הדיוק: ‘הענינים הנעשים בפנים אין יכולים לברר ג׳ קליפות הטומאה’ — ‘ג׳ קליפות הטומאה’ פירושו ג׳ קליפות הטומאה, הטומאה העמוקה ביותר — ‘כי אם ענין הנעשה בחוץ דוקא, פרה הנעשית בחוץ’. את הטומאה הכי עמוקה אי אפשר לזכך מתוך הסדר הרגיל של קדושה (‘בפנים’); צריך כוח שבא דווקא ‘מבחוץ’, מעבר למערכת — כמו הפרה שנעשית מחוץ למחנה. ‘ולזה מדמין מיתתם של צדיקים’: פטירת הצדיק היא כמו אותה ‘פרה שבחוץ’, הפועלת בירור שהעבודה הרגילה אינה מגיעה אליו. כמו כתם עמוק שהכביסה הרגילה אינה מעלה, וצריך חומר שפועל אחרת לגמרי.
אין פרה אדומה — אבל אירע סילוקן של צדיקים
‘…מדמין מיתתם של צדיקים. והנה עתה אין פרה אדומה, כי מפני חטאינו היה צריך להיות דוקא גלינו מארצינו, אבל אירע סילוקן של צדיקים.’ — ‘והנה עתה אין פרה אדומה, כי מפני חטאינו’ היה צריך להיות דווקא ש‘גלינו מארצינו’ — בגלות אין לנו את אפר הפרה לטהר. ‘אבל אירע סילוקן של צדיקים’: במקום הבירור של הפרה, בא בירור אחר — ‘סילוקן של צדיקים’. וגם ‘סילוק’ כאן אינו עזיבה בלבד, אלא — כפי שלמדנו — רוממות והתעלות מעל הגדר.
‘…אירע סילוקן של צדיקים. והנה בענין סילוקן של צדיקים יש בזה ב׳ מאמר רז״ל: שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו. קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש. אשר על ידי כל זה אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא.’ — ועל גודל הענין: ‘בענין סילוקן של צדיקים יש בזה ב׳ מאמרי רז״ל’. הראשון: ‘שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו’ — שקולה כנגד שריפת בית המקדש. והשני, חמור יותר: ‘קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש’. ‘אשר על ידי כל זה אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא’ — דרך הקושי הזה עצמו, כמו הפרה ‘שבחוץ’, מתברר מה שאי אפשר היה לברר אחרת, ומתגלה אותו אור עליון שמעל העולמות.
פירוש ‘הסתלקות’ לכל הרביים — נמצא למטה, ברוממות
‘…זה אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא. ופירוש ענין הסתלקות פירשו כל הרביים כבוד קדושת אדמו״ר הזקן, כבוד קדושת אדמו״ר האמצעי, כבוד קדושת אדמו״ר הצמח צדק, כבוד קדושת אדמו״ר מהר״ש, כבוד קדושת אדמו״ר נשמתו עדן וכבוד קדושת מורי וחמי אדמו״ר, שאין הכוונה בפירוש תיבת הסתלקות שהוא עליה למעלה חס ושלום, כי אם הכוונה שהוא נמצא למטה אלא שהוא בבחינת רוממות.’ — וכאן נקודה יסודית, ש‘פירשו כל הרביים’ — אדמו״ר הזקן, האמצעי, הצמח צדק, מהר״ש, הרש״ב, וכבוד קדושת מורי וחמי אדמו״ר הריי״צ: ‘שאין הכוונה בפירוש תיבת הסתלקות שהוא עלייה למעלה חס ושלום, כי אם הכוונה שהוא נמצא למטה — אלא שהוא בבחינת רוממות’. הצדיק לא עזב ולא עלה וניתק; הוא ‘נמצא למטה’, איתנו ממש — רק שכעת הוא כאן באופן מרומם ונעלה יותר מכפי שהיה מלובש בגוף. ההסתלקות אינה ריחוק אלא קירוב באופן גבוה יותר; כמו אור שהשתחרר ממסגרת אחת ונוכח עכשיו בכל מקום. וזו נחמה וגם תביעה: הרבי הריי״צ נמצא איתנו, וממשיך להנהיג ולתבוע.
התביעה מדור השביעי — להפוך את ה‘קאָך’ של נפש הבהמית
‘…אלא שהוא בבחינת רוממות. וזה תובעים מאתנו, דור השביעי לכבוד קדושת אדמו״ר הזקן, וכל השביעין חביבין, אַז הגם אַז מ׳האָט דאָס ניט פאַרדינט און ניט אויסגעהאָרעוועט, מכל מקום כל השביעין חביבין’ — ‘וזה תובעים מאתנו, דור השביעי לכבוד קדושת אדמו״ר הזקן, וכל השביעין חביבין’. אנחנו הדור השביעי, וכל השביעין חביבין. והרבי מוסיף ביידיש: ‘הגם שאת זה לא הרווחנו ולא התייגענו עליו’ — אין החביבות הזו מגיעה לנו מצד מעשינו; היא מתנה. ‘ובכל זאת — כל השביעין חביבין’. החביבות איננה פטור; היא דרישה.
‘…מכל מקום כל השביעין חביבין והעבודה דדור השביעי הוא להמשיך השכינה למטה ממש. להפוך השטות דנפש הבהמית, אשר ידע אינש בנפשיה אַז ער האָט דאָס, און דעם קאָך פון נפש הבהמית וואָס ער האָט דאָס און אפשר אַמאָל נאָך נידעריקער, לעשות מזה ולהפוך את זה לשטות דקדושה.’ — ‘והעבודה דדור השביעי הוא להמשיך השכינה למטה ממש’ — לא רק להתעלות, אלא להוריד את השכינה לכאן. ‘להפוך השטות דנפש הבהמית’ — וכאן נקודה אישית: ‘ידע אינש בנפשיה’, כל אדם יודע בתוך עצמו ‘אַז ער האָט דאָס’ — שיש לו את זה — ‘ואת ה‘קאָך’ של נפש הבהמית שיש לו, ואולי לפעמים אף נמוך יותר’ — ‘לעשות מזה ולהפוך את זה לשטות דקדושה’. אל תאמר ‘אין לי’; יש לך, וזו בדיוק העבודה: לקחת את אותו כוח עצמו ולהופכו לקדושה.
דווקא מן הנקודה הכי לא־זוהרת שבנו — נעשית העבודה הכי גבוהה: ‘אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא’, המשכת השכינה למטה ממש. בהמשך המאמר נראה כיצד הדברים נחתמים. תודה שלמדתם איתנו, וניפגש בשיעור הבא.