חזרה ופתיחה — אם לא העליונים, למה ‘מוסיפים אורות באצילות’?
ברוכים הבאים לשיעור השבעה־עשר על המאמר באתי לגני תשי״א. אנחנו ממשיכים וחותמים את אות ה׳ — ובה נגיע אל לב לבו של כל המאמר.
נזכר היכן עמדנו. בשיעור הקודם הוכחנו, לשתי הדעות, שתכלית הבריאה אינה העולמות העליונים — אפילו לא אצילות — אלא דווקא העבודה בעולם הזה: עבודת אתכפיא ואתהפכא, אותן שתי עבודות שאליהן הגענו לראשונה בסוף אות ד׳.
ובסיומו של אותו שיעור נותרנו עם שאלה מעשית, שכל לומד חסידות מכיר. כל הזמן אומרים לנו שכשיהודי מקיים מצווה, הוא ‘מוסיף אורות באצילות’ — פועל למעלה, ממשיך אורות בעולמות העליונים. רגע — אם העליונים אינם התכלית, אם הכול בשביל למטה, אז מה הטעם בכל האורות האדירים שאנחנו מוסיפים שם למעלה? לכאורה סתירה.
על השאלה הזו עונה אדמו״ר מהר״ש תשובה קצרה ומבריקה, בעזרת דימוי אחד פשוט — ‘קופסא’. ומן התשובה הזו ניפול היישר אל הסוד הגדול של כל המאמר: מהי באמת ‘דירה’ לקב״ה.
‘כמונחים בקופסא’ — האורות שמורים, לא בשביל אצילות
אדמו״ר מהר״ש אומר: נכון, על־ידי המצוות מוסיפים אורות באצילות. אבל ‘אורות אלו באצילות הם שם כמונחים בקופסא’. הם נמצאים שם — אבל כמו אוצר שמונח בתוך קופסה סגורה. הם לא מאירים שם, לא מתגלים שם. הם מאוחסנים.
ובלשון המאמר, חלק-חלק: ‘ואף שעכשיו הנה על ידי עשיית המצוות מוסיפים אורות באצילות, ואם כן איך אנו אומרים שגם עכשיו עיקר הכוונה העולם הזה דוקא’ — זו בדיוק הקושיה. ‘הנה על זה מבאר אדמו״ר מהר״ש שאורות אלו באצילות הם שם כמונחים בקופסא’ — מאוחסנים, לא מאירים. ‘כי אינם בשביל אצילות, כי אם לצורך עולם התחתון, ואינם מתגלים באצילות’ — כל תכליתם למטה; באצילות הם רק שמורים.
ולמה? ‘כי אינם בשביל אצילות, כי אם לצורך עולם התחתון, ואינם מתגלים באצילות’. האורות שאנחנו ממשיכים אינם מיועדים לאצילות עצמה. הם רק עוברים דרכה, מאוחסנים בה לפי שעה — אבל היעד האמיתי שלהם הוא דווקא עולם הזה התחתון.
דמיינו אדם שמרוויח כסף ומפקיד אותו בכספת בקומה העליונה של הבניין. הכסף נמצא שם — אבל הוא לא ‘בשביל’ הכספת. הוא לא מאיר, לא עובד, לא נהנים ממנו בכספת. הוא שמור שם בלבד, עד שירד למטה וישמש למה שבאמת נועד לו. כך האורות באצילות: ‘מונחים בקופסא’, שמורים, מחכים — אבל כל תכליתם היא למטה.
וזו תשובה יפהפייה לקושיה. אין שום סתירה. כן, מצווה ‘מוסיפה אורות באצילות’ — אבל זה לא סותר שהתכלית היא למטה. אדרבה: עצם זה שהאורות שם רק ‘מונחים בקופסא’, ולא מתגלים, מוכיח שאצילות אינה היעד. היא רק תחנת מעבר, מחסן. היעד — למטה. וזה מעורר את השאלה הגדולה ביותר: אם לא בשביל האורות והגילויים שלמעלה, אז מה בעצם הקב״ה רוצה שיקרה כאן למטה?
נחת רוח — ‘כד אתכפיא’ ו’אתהפכא’
המאמר נותן את הטעם: ‘שכך עלה ברצונו יתברך — להיות נחת רוח לפניו, כד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפכא חשוכא לנהורא’. כך עלה ברצון העליון: שיהיה לו נחת רוח כאשר ‘הסטרא אחרא’ נכפית, וכאשר החושך מתהפך לאור.
ובלשון המאמר: ‘וזהו מה שמבאר אדמו״ר נשמתו עדן בענין מה שאי אפשר לומר שהכוונה הוא בשביל עולמות העליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך’ — הרש״ב מבאר את היסוד שלמדנו: ‘שהפירוש בזה הוא דעולמות עליונים ענינם גילוים שזהו ירידה, וגם שהעצמות מובדל מענין הגילוים, אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון’. שני טעמים: העליונים הם רק גילוי וירידה, והעצמות בכלל מובדלת מן הגילויים — ולכן התכלית דווקא למטה. ‘שכך עלה ברצונו יתברך להיות נחת רוח לפניו יתברך, כד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפכא חשוכא לנהורא’ — כך עלה ברצון: נחת רוח כשהסטרא אחרא נכפית והחושך מתהפך לאור.
את שתי העבודות האלה — ‘אתכפיא’ ו‘אתהפכא’ — כבר הכרנו לעומק בסוף אות ד׳, בשיעור הקודם, ולכן רק נרענן אותן בקצרה. ‘אתכפיא’, לשון כפייה: לכבוש את המשיכה אל הלא־טוב — אל כעס, אל תאווה, אל עצלות — בלי לבטל את הרצון, אלא לומר לו ‘לא’ ולהתגבר עליו; כפי שתיארנו שם את האדם שבולם בתוכו תגובה חריפה מול עלבון.
ו‘אתהפכא’, לשון היפוך — הדרגה הגבוהה יותר: לא רק לכבוש את החושך, אלא לקחת את האנרגיה שלו עצמה ולהפוך אותה לאור; כאותו בעל מזג סוער שב‘אתכפיא’ מרסן את הסערה, וב‘אתהפכא’ הופך אותה עצמה למסירות בוערת. עד כאן חזרה על מה שלמדנו שם. אבל בסוף אות ד׳ הבטחנו שאת שיא הביאור של שתי העבודות — עניין ‘שטות דקדושה’ — נשלים דווקא כאן, באות ה׳; ולכך נגיע מיד. תחילה נבין למה דווקא ההיפוך הזה הוא שנוגע עד העצמות.
ולמה דווקא זה גורם ‘נחת רוח’ למעלה? כי תחשבו מהי נחת רוח. כשאדם מקבל דבר שהוא רוצה מתוך חשבון, זה ‘תועלת’. אבל נחת רוח — עונג — היא דבר עמוק יותר; היא נוגעת בעצם הנפש, לא בחשבון. ודווקא ההיפוך הזה, שיצור גשמי וחשוך בעולם הזה בוחר מעצמו להפוך את חשכתו לאור — הוא הדבר שנוגע בעצם, שגורם ‘נחת רוח’ עד העצמות ממש. לא הגילויים היפים שלמעלה, אלא המהפך הקטן והאמיתי של בשר ודם למטה.
להפוך את ה’שטות’ — מן הצד האחר אל הקדושה
וכעת מגיע שיא הביאור שהבטחנו בשיעור הקודם. ובלשון המאמר: ‘וכמו שמבאר בהמאמר, שכל העבודה הוא להפוך השטות דלעומת זה לשטות דקדושה’. כל העבודה — להפוך את ה’שטות’ של הצד האחר ל’שטות’ של קדושה. נפרק, כי ‘שטות’ נשמע מוזר כיעד של עבודת ה׳.
‘שטות’ פירושה התנהגות שמעבר לטעם ולהיגיון. ועצרו רגע: לכל אחד מאיתנו יש שטות. אדם מאבד את הראש על כסף, על כבוד, על תאווה — עושה דברים בלי שום היגיון, נסחף הרבה מעבר למה ששכל ישר היה מכתיב. זו ‘שטות דלעו״ז’ — שטות של הצד האחר: אותו כוח עצום של התמסרות בלי חשבון, מופנה אל הדברים הלא נכונים.
המאמר לא אומר ‘תהרגו את השטות’. הוא אומר ‘תהפכו אותה’. כי הכוח הזה — היכולת ללכת מעבר לכל היגיון, למסור את עצמך לגמרי למשהו — הוא כוח אדיר, והוא הצד הכי עמוק שבנפש. הבעיה אינה הכוח; הבעיה היא הכיוון. ‘שטות דקדושה’ פירושה לקחת בדיוק את אותה התמסרות בלי חשבון — ולהפנות אותה אל הקב״ה. למסור את הנפש על אמונה ועל מצווה ‘בלי שום טעם’, מתוך קשר שלמעלה מכל היגיון.
דמיינו אדם שמוכן לעמוד שעות בקור כדי לקנות כרטיס למשחק, או לטוס חצי עולם בשביל עסקה. אותה ‘שטות’ עצמה, אותו להט בלי גבול — דמיינו אותו מופנה אל לימוד תורה, אל עזרה לזולת, אל דבקות בה׳. זה אותו מנוע בדיוק; רק הכיוון התהפך. זוהי ‘אתהפכא חשוכא לנהורא’ בפועל ממש.
ועל זה אומר המאמר: ‘ועל ידי זה נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני’. כאדם שמביע משאלה, ומישהו אחר, מרצונו החופשי, מגשים אותה. הקב״ה ‘אמר’ מה רצונו, ובשר ודם למטה, בבחירתו, הופך את חשכת עצמו ומגשים את הרצון הזה. אין נחת גדולה מזו.
הדירה — שהעצמות עצמה תהיה כאן
ועכשיו המאמר אוסף הכול אל הנקודה הסופית: ‘ועל ידי זה ממשיכים שיהיה לו יתברך דירה בתחתונים’. על־ידי העבודה הזו — ההיפוך של החושך לאור — אנחנו ממשיכים ובונים את אותה ‘דירה בתחתונים’ שהיא, כפי שפתחנו את אות ד׳ בשיעור 12, תכלית כל הבריאה.
וכאן המאמר חוזר אל המילה ‘דירה’, ומדייק בה דיוק שמסכם את הכול: ‘וכמו הדירה, הרי האדם דר בה בכל עצמותו ומהותו’. תחשבו מה זה אומר. כשאדם נמצא במקום ציבורי, הוא מראה רק חלק מעצמו — את הצד המוצג, המנומס. אבל בבית שלו, בדירה שלו, הוא נמצא ‘בכל עצמותו ומהותו’ — כולו, בלי לבוש, בלי תפקיד, הוא עצמו לגמרי. הדירה היא המקום היחיד שבו האדם נוכח במלוא מהותו.
‘הנה כמו כן הוא בתחתונים שהם דירה לו יתברך, הכוונה שממשיכים לא רק גילוים כי אם נמצא בהם עצמות אין סוף ברוך הוא’. וזו הנקודה שאליה חתרנו לאורך שני האותיות: הקב״ה אינו רוצה כאן רק ‘הארה’, רק גילוי — דבר כזה יש למעלה בשפע — אלא שכאן, בעולם הגשמי, תהיה נוכחת העצמות עצמה, הוא עצמו כביכול בכל מהותו, כמו אדם הדר בביתו.
ועכשיו תרגישו איך הכול התחבר. שאלנו: למה דווקא בתחתונים? כי דירה — מקום שבו אתה נמצא בעצמך ממש — שייכת דווקא למטה. הבריאה באה רק מן העצמות; העולם הזה, שנדמה ‘עצמי’, נושא בתוכו דווקא את העצמות; והדרך לגלותה היא ההיפוך של החושך לאור. וכשיהודי עושה זאת, הוא מכניס את בעל הבית עצמו אל תוך הבית. ‘וזהו תכלית בריאת והשתלשלות העולמות’ — בשביל זה נברא הכול.
וכך אנו חותמים את אות ד׳ ואת אות ה׳. ראינו את עומק התכלית: לא גילויים, אלא דירה לעצמות, דווקא בתחתונים, דווקא על־ידינו. וזה מחזיר אותנו, במעגל שלם, אל הקריאה של דור השביעי — ‘לגמור’ את ההמשכה של עיקר השכינה למטה. בהמשך המאמר נראה כיצד עבודה זו נמשכת ומתפרטת הלאה. תודה שלמדתם איתנו — וניפגש בשיעור הבא.