חזרה ופתיחה — וזה נתבע מאיתנו
ברוכים הבאים לשיעור האחד־עשר על המאמר באתי לגני תשי״א — והיום, בעזרת ה׳, נחתום את אות ג׳.
נזכר רגע בכל הדרך. למדנו מהי שכינה, ושעיקרהּ נועד לשרות דווקא בתחתונים. ראינו את הירידה — חטא עץ הדעת שסילק אותה מן הארץ — ואת החזרה, שבעה צדיקים שהורידו אותה בחזרה, עד משה השביעי. ולמדנו את סוד השביעי: שמעלתו באה מעצם היותו שביעי לראשון, ושכוחו להמשיך את עבודת הראשון — את ה’ויקריא’ של אברהם — ולהוריד את עיקר השכינה דווקא למטה.
וכל הזמן זה נשמע כמו סיפור היסטורי — אברהם, משה, דורות רחוקים. אבל עכשיו המאמר עושה את המהלך הכי נועז שלו. הוא מסובב אלינו את כל ההיסטוריה הזו, ואומר מילה אחת קטנה שמשנה הכול: ‘דור השביעי’. אנחנו.
מי הוא ‘דור השביעי’? מה נתבע ממנו? ולמה דווקא עלינו מוטל לסגור את המעגל שנפתח בחטא עץ הדעת? בזה נחתום היום.
‘דור השביעי’ — מאברהם למשה, ומהאלטר רבי אלינו
כדי להבין למה אנחנו ‘דור השביעי’, צריך למנות שרשרת נוספת — לא של אבות האומה, אלא של נשיאי חב״ד. המאמר הזה נאמר על־ידי הרבי, מיד לאחר הסתלקות חמיו הרבי הריי״צ. וכשסופרים את הדורות מאדמו״ר הזקן, מייסד חסידות חב״ד, מתגלה דבר מופלא.
ובלשון המאמר: ‘והנה זה תובעים מכל אחד ואחד מאתנו דור השביעי, דכל השביעין חביבין,’.
מנו איתי: אדמו״ר הזקן — הראשון. אחריו בנו, אדמו״ר האמצעי — השני. הצמח צדק — השלישי. אדמו״ר מהר״ש — הרביעי. אדמו״ר הרש״ב — החמישי. הרבי הריי״צ — השישי. והדור שאחריו, דורנו אנו — השביעי.
אנחנו, אם כן, עומדים באותו מקום בדיוק שבו עמד משה. כשם שמשה היה השביעי מאברהם, כך דורנו הוא השביעי מאדמו״ר הזקן. ואם ‘כל השביעין חביבין’, ואם דווקא השביעי הוא הממשיך — הרי שהמשימה הזו, של השלמת ההמשכה, מוטלת עכשיו עלינו.
ולכן אומר המאמר במילים מפורשות: ‘זה תובעים מכל אחד ואחד מאיתנו, דור השביעי’. שימו לב — לא ‘מן הגדולים’, לא ‘מן הצדיקים’. מכל אחד ואחד. גם ממני, גם מכם. כל יהודי בדור הזה הוא חוליה שביעית, ועליו מוטלת חלק מהמשימה.
חביבין — גם אם לא בחרנו, וגם אם קשה
ועכשיו המאמר נוגע בנקודה רגישה מאוד, נקודה שכל אחד מאיתנו מרגיש. הוא אומר: נכון, ‘זה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על־פי בחירתנו ולא על־ידי עבודתנו’. אף אחד מאיתנו לא בחר להיוולד דווקא עכשיו, בסוף הגלות הארוכה. לא עבדנו כדי להגיע למקום הזה. פשוט נולדנו לתוכו.
ובלשון המאמר: ‘דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו ולא על ידי עבודתנו, ובכמה ענינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום הנה כל השביעין חביבין,’.
והמאמר ממשיך ביושר מפעים: ‘ובכמה עניינים, אפשר שלא כפי רצוננו’. כלומר — ייתכן שדורנו אינו הדור שהיינו בוחרים בו. דור של חושך, של הסתר פנים, של קשיים. דור שבו האמונה נתבעת ביוקר, שבו לא תמיד רואים ניסים גלויים. אפשר בהחלט שהיינו מעדיפים דור אחר.
ובכל זאת — וכאן כל העוצמה — ‘מכל מקום, כל השביעין חביבין’. תזכרו את היסוד שלמדנו בתחילת האות: החביבוּת של השביעי אינה תלויה בבחירה ובעבודה, אלא באה ‘מצד התולדה’, מעצם המקום. ולכן דווקא העובדה שלא בחרנו — אינה גורעת מאומה. אדרבה: היא בדיוק העניין. אנחנו חביבים לא מפני שהרווחנו זאת, אלא מפני שזהו מקומנו, מפני שזו שייכותנו.
ותחשבו כמה זה מנחם. אדם עלול להביט בדורנו ולומר: ‘מה אני שווה לעומת הדורות הגדולים שהיו?’. בא המאמר ואומר: אינך נמדד בכך. דווקא אתה, בדור הזה, בקצה הזה — חביב. לא למרות שאתה אחרון, אלא מפני שאתה אחרון. החוליה האחרונה היא לא הפחותה; היא זו שמגיעה אל היעד.
המשימה — לגמור: עיקר השכינה, בתחתונים דווקא
ואחרי הנחמה — באה המשימה. המאמר ממקם אותנו בזמן: ‘שנמצאים אנחנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא’.
ובלשון המאמר: ‘שנמצאים אנחנו בעיקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דוקא.’.
נסביר את הביטוי. ‘עקבתא דמשיחא’ — עקבות המשיח, התקופה האחרונה של הגלות, ממש לפני בוא הגאולה. ‘עקב’ הוא גם החלק התחתון ביותר של הגוף, הנמוך והגס; וגם סופו של דבר, מה שבא בעקבותיו. ‘סיומא דעקבתא’ — סופו של אותו עקב, הרגע האחרון שלפני הסוף. במילים פשוטות: אנחנו עומדים ממש בקצה. כמעט כל הדרך כבר נעשתה; נותרו הצעדים האחרונים.
ומה נתבע מאיתנו בקצה הזה? מילה אחת: ‘לגמור’. ‘והעבודה — לגמור את המשכת השכינה’. לא להתחיל; להשלים. הצדיקים, דור אחר דור, עשו את עיקר העבודה — אברהם פתח, משה הוריד עד הארץ, נשיאי חב״ד המשיכו. נשאר הצעד האחרון, וזה הצעד שלנו. אנחנו הפועלים שנכנסים במשמרת האחרונה, כשהבניין כמעט גמור, ועלינו להניח את הלבנה האחרונה.
ומהו בדיוק אותו ‘לגמור’? כאן המאמר אוסף את כל מה שבנינו בפרק כולו, בשלוש מדרגות עולות: ‘ולא רק שכינה — כי אם עיקר שכינה; ובתחתונים דווקא’. לא להסתפק בנוכחות כללית של קדושה. להמשיך את העיקר, את העצם, את הפנימיוּת של השכינה. ולא במקום רוחני נשגב — אלא דווקא כאן, בתחתונים, בעולם הזה הגשמי, בדיוק במקום שממנו הסתלקה בחטא עץ הדעת.
וכך נסגר המעגל המושלם של כל המאמר. התחלנו ב’עיקר שכינה בתחתונים היתה’ — שהעצם נועד לשרות כאן למטה. ראינו איך הסתלק, ואיך הושב. והנה התשובה הסופית לשאלה ששאלנו בשיעור השביעי — ‘איפה הוא נעלם, ומי יחזיר אותו?’. התשובה היא: אנחנו. דורנו. עכשיו. עלינו לגמור את ההמשכה של עיקר השכינה, דווקא לכאן.
ואיך עושים זאת בפועל? בעבודת ה’ויקריא’ של אברהם. כל מעשה טוב, כל מצווה, כל פעם שיהודי מאיר פינה חשוכה או מעורר יהודי אחר — הוא ממשיך עוד קצת מן העצם האלקי לתוך העולם הגשמי. אנחנו לא רק לומדים על הדירה לקב״ה; אנחנו בונים אותה, בידיים שלנו, כאן.
חתימת הפרק — הקשת השלמה, והמשימה שלנו
אז מה ראינו היום, ובמה חתמנו את האות?
למדנו שאנחנו ‘דור השביעי’ — השביעי לאדמו״ר הזקן, כשם שמשה היה השביעי לאברהם. ושמעלת השביעי, החביבוּת, שייכת לכל אחד ואחד מאיתנו — לא מפני שבחרנו או הרווחנו, אלא מעצם היותנו השביעי; ולכן גם אם לא בחרנו את דורנו, וגם אם הוא קשה ולא תמיד כרצוננו, ‘כל השביעין חביבין’. ראינו שאנחנו עומדים בעקבתא דמשיחא, ממש בסוף, ושהמשימה היא ‘לגמור’ — להשלים את המשכת עיקר השכינה, בתחתונים דווקא.
וכך הושלם המעגל שפתחנו לפני אחד־עשר שיעורים. ‘באתי לגני’ — הקב״ה מבקש לשוב אל גנו, אל העולם הזה. הוא נעזב בחטא, הושב על־ידי הצדיקים, והצעד האחרון נמסר בידינו. כל המאמר, בסופו של דבר, אינו שיעור בקבלה — הוא קריאה אישית: בוא, השלם את הבית.
בזה אנו חותמים את החלק הראשון של המאמר. למדנו אותו לאט, מילה במילה, מן השאלה ‘מהי שכינה’ ועד הקריאה ‘דור השביעי — לגמור’. תודה רבה שלמדתם איתנו לאורך כל הדרך, וברוך ה׳ שזיכנו לסיים את הפרק בשלמותו. ובע״ה נמשיך הלאה, אל המשך המאמר. ניפגש בשיעור הבא.